בעלי זכויות רק במותם וגם אז בקושי

מאז שבעה באוקטובר מפמפמים לנו דרך השכול והמוות כיצד ״פסיפס הנופלים״, חיילים ואזרחים, מעיד שהשכול נוגע בכל חלקי החברה בישראל. אשכנזים, מזרחים, אתיופים, יוצאי בריה”מ לשעבר וערבים, חילונים, חרדים וציונות דתית, מוסלמים בדואים ודרוזים, פיליפינים ותאילנדים, מבקשי מקלט וילדיהם.

“ביחד ננצח”. ובכן, ניצחון זה כבר לא יהיה, אבל המידע הזה דווקא מסייע להשאיר בשוליים אוכלוסיות שלמות בישראל, לא יהודים ויהודים, ומסתיר את זה שגם ביחד אין פה ממש.

כן, קשה מאוד לתרגם מוות ושכול למונחים של תגמול ומשאבים, אבל יותר קשה עד כדי בלתי נסבל בעיניי הוא השימוש הציני והשקרי בהם על ידי ממשלה שבעיניה מוות הוא ציווי ומלחמה היא הדרך היחידה להתקיים.

קחו לדוגמא את האוכלוסייה הבדואית ששילמה מחיר יקר: 6 חטופים כשמתוכם 2 שוחררו ואחד נורה ונהרג על ידי כוחותינו, 19 נרצחים מתוכם 6 ילדים שמתו מרקטה בשל היעדר מיגון, והרבה מתוכם שפשוט יצאו להציל חיים ב-7.10. יחד עם זאת, בטחונם של כ-100 אלף תושבים ב-35 כפרים בלתי מוכרים בנגב שמופקר בשגרה יעמיק במלחמה. בדיון שנערך לפני כחודשיים בכנסת, הראתה ד”ר יעלה רענן מנכ”לית המועצה המקומית לכפרים הבלתי מוכרים כי הסיכוי של אזרח בנגב להיפגע מטיל היא פי 2,000 יותר מכל אזרח אחר.

המדינה מונעת באופן פעיל מיגון מהתושבים, בשל חשש שזה יהפוך למגורי קבע ובהיעדר הכרה רשמית מהמדינה שחלילה לא תצטרך לאפשר תנאי מחייה הולמים למי שאינם יהודים. ועל כן, המיגון הארעי שהוצב בחודשים האחרונים הסתכם בצינורות בטון שמונחים על הקרקע או ב״האסקו״ – שקי חול עטופים ברשת. מה גם שהיות שהכפרים מצויים בשטחים פתוחים ואין התראות בזמן אמת (על כיפת ברזל אין מה לדבר כלל), כך שהם נאלצים להתעדכן מערוצי התקשורת בזמן טיווח באזורם.

גם בתחום החינוך הילדים הבדואים מופקרים. על פי דיווח של נתי יפת מהמועצה לכפרים הבלתי מוכרים, מעל לשבועיים וחצי שיותר מאלף ילדי גנים בכפרים הלא מוכרים במועצה האזורית אל קסום לא לומדים ומכ-5,000 ילדי בית הספר נמנעים שירותי ניקיון, אחזקה, מזכירות וסייעות. כשיגדלו, יידרש מאותם ילדים לגלות נאמנות בין היתר בדמות גיוס לצבא, ולהגן על המדינה שהפקירה אותם בלי די.

כמובן, אלה לא רק הבדואים. בשבוע שעבר, עם הידיעה על מותם של 21 חיילי מילואים בחאן יונס, בלט במיוחד סיקור של חייל מילואים אחד –סדריק גרין ז”ל, שזכה לכינוי “החלל הפיליפיני הראשון במלחמה”. מעבר לתארים שמוענקים לכל מי שאינו יהודי או מהמעמד ה״ראוי״ בישראל, גרין גם כונה “ילד בעייתי” בעברו. הרישום הפלילי שלו סוקר בפריים טיים, לטובת הנרטיב המיליטריסטי על הטרנספורמציה שעבר, לכאורה בזכות המערכת הצבאית. בתחילת היום גרין הפך לדמות של “מחמישה תיקים במשטרה ללוחם מצטיין”, ובהמשך היום זה השתכלל והסלים: ״מעבריין ללוחם מצטיין”; “נאזק מול אימו והפך ללוחם מצטיין”; “השתקם מחיי הפשע והפך ללוחם מצטיין”; “הצבא לא רצה אותו, אבל הוא התעקש”, והשיא: “במהלך השירות הרגיש שסוף סוף הוא משתלב בחברה”. באחת הכתבות ששודרו בסוף השבוע, סיפרה אימו כי לא האמין שהוא זה שיקבל חייל מצטיין מאלוף הפיקוד, וכי אמר לה “אמא אני חושב שלא יבחרו בי, כי אני פיליפיני”.

מה שהוסתר או הוצנע במקרים בודדים מהציבור הן עובדות המשקפות את יחס המדינה למשפחתו: גרין גדל בלי אבא מכיוון שהמדינה גירשה את אביו הלא-יהודי כשהיה ילד, ומאז אמו הלא יהודייה גם היא גידלה אותו לבדה, ועד היום לא קיבלה אזרחות אלא שהתה במעמד זמני. סדריק עצמו, לא קיבל אזרחות רק לאחר השחרור שלו מהצבא ומאבק ארוך שניהל מול משרד הפנים. כעת, אגב, על פי החוק, מכיוון שנהרג במהלך שירות צבאי ושילם בחייו – הורה שר הפנים משה ארבל להעניק אזרחות להוריו.

סיקור סיפורו של גרין למעשה הפך קורבן לא יהודי למגש של כסף, ולמכירת פרסומות בתקשורת. במותו, קידש את השירות בצבא, ואת המדינה היהודית שהקיאה אותו ואת משפחתו מתוכה. המסר המיליטריסטי, שנדמה שמגיע הישר מדוברות צה”ל הפך לנושא בשורת ה״מי שרוצה מצליח״ לאלו שגדלו תחת אלימות ממסדית בלתי פוסקת.

גם במקרה של חייל המילואים מארו אלם ז”ל, שנהרג ב-7.10 ניתן לראות איך צירוף המילים יהודית ודמוקרטית מתנגש שוב עם עובדות החיים עצמם. לאחר מותו, אחיו למחצה שחי באתיופיה, קיבל באופן חריג ויזת תייר כדי להשתתף בלווייתו. אולם לאישור החריג הזה, קודמים ניסיון קודמים של המשפחה להתאחד: שנתיים קודם לכן, המדינה מסרה לאמו של אלם שהוא ובני משפחה נוספים אינם זכאים לעלות לישראל, וכי אינם עומדים בקריטריונים לעלייה במסגרת מבצע “צור משה”, ובספטמבר האחרון – האח שחי באתיופיה, סורב לקבל מעמד בישראל שוב. לפני כמה שבועות, פנתה האם שוב למדינה כדי לבקש היתר עבור בנה (החי), ושוב נענתה בסירוב מרשות האוכלוסין בטענה כי לא הצהירה בעת עלייתה כי אכן מדובר בבנה וכעת – עליה להוכיח זאת. משפחת אלם תיארה להארץ את חקירת האם במשרד האוכלוסין כ”חקירת שב”כ” והבת רבקה הוסיפה “על זה שאמא שלי יהודייה, אין להם ספק. אז עכשיו אחרי שאיבדה את בנה, מנסים להטיל ספק בבן אחר?”

חשוב לציין כי הסיטואציה הבלתי אפשרית של קריעת בני משפחה מדרגה ראשונה, מתרחשת כבר עשורים בקרב אוכלוסיית יוצאי אתיופיה (בנוסף לשלל התעמרויות ממסדיות נוספות). מי שמבקש להגיע לישראל לזמן קצר כדי לבקר את קרוביו נתקל בבירוקרטיה סבוכה, בשל חשש של המדינה שחלילה ירצו להישאר בארץ יחד עם משפחתו.

לא רק הסתירה בין יהודית ודמוקרטית מתגלה דרך הסיפורים האלה ואחרים, אלא שגם “הדמוקרטיה” הליברלית שעושה כבר 75 שנים הבחנה מעמדית, לא פוסחת גם על תושבים יהודים ותיקים. בחודש נובמבר האחרון קיבלה אמה של החטופה עמית אסתר בוסקילה צו פינוי מדירת הדיור הציבורי ממשרד השיכון. הסיפור תפס כותרות (ובצדק), והצו הוקפא זמנית. באוקטובר פנה ח״כ מיכאל ביטון למשרד הבינוי והשיכון, לעצירת הליכי פינוי של דיירי ודיירות הדיור הציבורי, כדי למנוע אפשרות של פינוי משפחות חללים, חטופים או מפונים. אך המלחמה תיגמר, ומדיניות הפינוי האכזרית תמשיך כסדרה ואולי אף תהיה אכזרית עוד יותר בשל הקיצוצים ותקציב הביזה שהועבר. גם מלאי הדירות הציבוריות מדלדל, והממשלה גוררת רגליים בכל הקשור לרכישת דירות חדשות עבור הזכאים.

“מה עם הנערה החטופה הזאת, שהיא בעזה ושעושים הליך משפטי נגד ההורים שלה?” – ח”כ מיכאל ביטון הוסיף על דבריה של ח”כ נעמה לזימי ואמר: “עושים הפסקה חצי שעה, מצפים לראות פה נציג אוצר ונציג שיכון”@naamalazimi @MichaelBiton4 pic.twitter.com/oIQYfq2h7f

— ערוץ כנסת (@KnessetT) November 20, 2023

כל הסיפורים האלה, הגיעו לתקשורת הממוסדת ונכון לעתה לא עוררו שום דיון משמעותי שכוונתו לשנות את מדיניות ההתעמרות באוכלוסיות שאינן יהודיות/אזרחיות או יהודיות ומוחלשות. בין כולם קשר ישיר למחירים שנדרש מאזרחים לשלם בחירום כדי להיות חלק מקולקטיב מדומיין, כאשר בשגרה, המדינה מתעמרת בהם בלי סוף. פתאום גם פה ושם מבליח דיון קצר על חוק הלאום בהקשר של הלוחמים הדרוזים, ואיך ראוי “להתאים” אותו (חלילה לא לבטלו) לצרכיהם, וגם זה – רק אחרי שהם מוסרים את מתיהם על המזבח.

כולם טובים למות יחד, אבל לחיות ברווחה ובכבוד – פחות.

כבר כמעט ארבעה חודשים אנחנו מצויים בתקופה קשה ואלימה, ובלית ברירה צורכים חדשות חלקיות ומגויסות לטובת המלחמה. והפער בין השיח המיליטריסטי ששוטף את המוח של כולנו, לבין הפרקטיקות האלימות הממסדיות שממשיכות הוא עצום.

מידע התעמולה שמגיע אלינו מעמיד את הצבא בראש פסגת השאיפות של נוער מוחלש שחייו רצופים בצמתים שבהם נבעט שוב ושוב מהקולקטיב. הרי זה מה שהמדינה עושה כבר שנים באמצעות עמותות החברה האזרחית במרכזי נוער ברחבי הארץ, מבלי לספק פתרונות או מענים לאלימות הממסדית כלפיהם וכלפי משפחותיהם.

כן, קשה לדבר על מוות במונחים של תגמול ומשאבים, אבל בתנאים שבהם הסתירה “יהודית ודמוקרטית” כל כך חריפה, קריטי להתעכב על הפער העצום בין סיסמאות לאומיות ומיליטריסטיות כגון “ביחד ננצח” לבין מחיקה אלימה של אוכלוסיות בחברה לטובת מנגנוני המדינה והתקשורת שמבצעים את פעולות המחיקה בפועל. זהו פער בלתי נסבל בין אדישות מוסדית לסבל יומיומי, מול להט רגשי אלים להשתתף כחיילים במלחמה. הפער הזה מוחק את הסיכוי לחשוב ולהתארגן לטובת צדק חלוקתי, זכויות חברתיות וזכויות פרט.

יש לקדם מהלכים ממשיים של חלוקת משאבים שווה וצודקת, ומתן זכויות ראויות בכל תחומי החיים לאוכלוסיות שלמות עוד בחייהן מעצם היותם בני אדם וללא התניה בדם. הדבר נכון לגבי הממשלה שמקריבה את כולנו באדישות ולזו שתבוא אחריה אם וכאשר תבוא, וגם כלפי החברה האזרחית שלא שמה לנגד עיניה את ההבחנות האלה מספיק, שמבדילות בין דמוקרטיה ליברלית וחלקית, לרדיקלית ומלאה.

אוכלוסיות שלמות משלמות כרטיס כניסה בדם כדי להיכנס לקולקטיב, אבל למדינה שמגדירה עצמה יהודית ו”דמוקרטית”, זה כנראה אף פעם לא מספיק. בחייהם היא מדכאת אותם, ואת מותם היא מנכסת.