בצלם כמשל: הדילמה של זכויות האדם אחרי שבעה באוקטובר

המתיחות הפנימית בארגון בצלם, שהובילה לפיטורים של בכיר אחד, לפרישה של אחר ולסיקור תקשורתי משמעותי, מהדהדת קו שבר רחב ועקרוני בעולם זכויות האדם, כמעט בכל הארגונים בארץ ואף בעולם. הטבח של שבעה באוקטובר הרחיב מחלוקות קיימות ופער תהום עמוקה ומאתגרת, שחובה לעסוק בה בפומבי ולא להשאירה בחדרי הארגונים, כדי לחדד ולטייב את עבודת זכויות האדם.

קו השבר הזה מציב מצד אחד את ההזדהות שלנו, פעילי זכויות האדם, עם אנשים ונשים שנושלו מזכויות האדם שלהם והעיסוק הנגזר ממנה בביקורת על יחסי כוח ודיכוי, ומצד שני את המחויבות שלנו לקידום עקרונות וערכים אוניברסליים, ומעלה את שאלת המינון ביניהם. בשל גל הדה-לגיטימציה נגד ארגוני זכויות האדם, הכרחי להבהיר כי כל ארגוני זכויות האדם הישראליים גינו את הטבח המחריד. חלק מהארגונים מבקשים להציג את ההקשר לטבח, לא כהצדקה לו, אך לעיתים מציינים בעיקר את האפרטהייד-כיבוש בלי להתייחס להקשרים נוספים וחשובים ובהם פרקטיקה של השמדת האחר מצד חמאס ודומיו. לכן, לא פלא שאזכור ההקשר החלקי הזה לא מתקבל טוב בציבוריות הישראלית, ולפעמים אף מתפרש כהצדקה.

ברמה עקרונית יותר, השבר בעולם זכויות האדם מעלה שאלות: האם העיסוק הביקורתי ביחסי כוח ודיכוי – שכמעט כולם בשדה זכויות האדם מסכימים שהוא חיוני לעבודתנו – עלול, בהקשרים מסוימים, לערער על האוניברסליזם ועל ההומניזם של עבודת זכויות האדם? כך למשל כשהטבח של חמאס מוצג כדוגמה להתקוממות אנטי-קולוניאלית הרואית, כפי שהוצג בציוץ של BLM שיקגו, שהוסר. או האם, בשם ההיצמדות לפרספקטיבת יחסי הכוח, ניתן לעשות הנחה מוסרית למעשי זוועה כלפי אזרחי הקולקטיב המדכא, רק מעצם היות המעוולים מדוכאים – כפי שמשתמע מהאמירות של האנתרופולוגית זרינה גרוואל, מאוניברסיטת ייל – שקבעה כי “מתנחלים (בהתייחסה לכלל הישראלים) אינם אזרחים”, בהתייחסה לטענות על פגיעה באזרחים ישראלים. והאם המסגרת הקונספטואלית של יחסי הכוח אינה מועדת ליישום כתבנית פשטנית ונוקשה, שאינה רגישה לניואנסים? כך למשל היחס של רבים לחמאס כחלק מהצד המדוכא, בעודו מהווה מנגנון דיכוי בעצמו – גם נגד פלסטינים – לוקה באבסורד.

בעולם, השאלות התיאורטיות הללו מיתרגמות לתפיסות קונקרטיות של המציאות אחרי שבעה באוקטובר. עם פרוץ המלחמה, זרמים פרוגרסיביים, בעיקר בקרב דור ה-Z, הובילו תפיסה שלפיה הזוועות שביצעו חמאס וארגונים נוספים בשבעה באוקטובר הן חלק מהתנגדות לגיטימית למצב האפרטהייד-כיבוש המתמשך בשטחים. תפיסה זו משפיעה על עמדות בנושאים שונים: חמאס הוא ארגון התנגדות לדיכוי; הקורבנות הישראלים אמנם סבלו הפרת זכויותיהם אבל כיוון שהם נציגים של משטר אפרטהייד-כיבוש, אין להכיר בסבל האנושי שלהם או יש להמעיט בחשיבותו (למעשה, דה-הומניזציה של הקורבנות הישראלים); בהתאם, יש קושי לדרוש חקירה, שיפוט וענישה של מבצעי הפשעים נגדם; ולבסוף, אין כמעט עיסוק בהפרות זכויות האדם מצד חמאס, כולל כלפי העזתים – למשל העובדה שהמנהרות שבנה החמאס בהוצאות אדירות נעשו במקביל להזנחה מודעת של הגנת אזרחים ולמעשה על חשבון מימוש רווחה וזכויות חברתיות של תושבי הרצועה תחת אחריותו.

התפיסות הללו משפיעות גם על תנועת זכויות האדם העולמית, ובעקיפין המקומית, מכמה סיבות. אחת מהן היא ההבנה של ארגוני זכויות אדם עולמיים לפיה מעמדו של החוק הבינלאומי ירד בעשורים האחרונים. יש לכך סיבות שונות, אבל את הוואקום הזה צריך למלא, וזרמים פרוגרסיביים מייצרים תוכן שלפחות תיאורטית מבוסס על מסורת ליברלית, ולכן קורץ לתנועת זכויות האדם העולמית. סיבה נוספת היא הצורך המתמיד לגייס לתנועות העולמיות קהל צעיר – אותו קהל Woki – פרוגרסיבי – כדי להישאר תנועות צעירות, בועטות ורלוונטיות.

תפיסות, כידוע, משפיעות על אסטרטגיית העבודה. ואכן, אחרי שבעה באוקטובר ראינו ארגוני זכויות אדם גלובליים שמתייחסים באופן אגבי או יובשני לקורבנות הישראלים. לעיתים קראו הארגונים לאמברגו נשק על ישראל או להפסקת אש בלי להתייחס גם לאיומים שחמאס וגורמים אחרים מציבים כלפי אזרחי ישראל (כלומר כלפי זכויות האדם של קבוצה גדולה), שנדרש לתת להם מענה כגון קריאה לקהילה הבינלאומית לערוב לביטחון אזרחים בשני הצדדים.

בחינת יחסי המדכא-מדוכא הפכה מעוד פרספקטיבה חשובה בארגז הכלים שלנו בשדה, למשקפיים הכמעט יחידים של שחקנים רבים בעולם זכויות האדם, שדרכם הם מסתכלים על העולם. העיוות הזה ערער לעיתים את האוניברסליות של עבודת זכויות האדם, ולא רק בהקשר הישראלי-פלסטיני, והוא מאפשר לייצר כל מיני הנחות מוסריות לעוולות כלפי אזרחי הצד החזק.

הומניזם ואוניברסליזם הם ערכי הליבה של תנועת זכויות האדם. פרספקטיבת יחסי הכוח והדיכוי היא כלי שאמור לחזק את מימוש ערכי הליבה הללו, והיא אכן עושה זאת בהקשרים רבים. בהקשרים שבהם פרספקטיבה זו פוגעת בערכי הליבה, היא הופכת מיתרון למכשול: למשל, הזכות לחיים לעולם לא יכולה להיות פחות חשובה מהעובדה שהקורבן שייך לצד המדכא. אם נציין את יחסי הכוח והדיכוי באופן שיגרום לאדם הסביר לחוש שליבנו קהה כלפי כל אדם באשר הוא אדם – הפסדנו. זה גם לא יעזור לנו לעזור לתושבי עזה, להפך, שהרי היכולת להשפיע מהשוליים היא נדירה. לנוכח השבר המדובר, הקמנו את המחנה הפרו–אנושי: רשת של פעילים וארגוני זכויות אדם מהארץ והעולם שמדגישה את ערכי הליבה שבבסיס עבודת זכויות האדם, למען ישראלים ופלסטינים. בין הארגונים החברים במחנה הפרו אנושי, בהובלת אמנסטי אינטרנשיונל: קול רבני לזכויות אדם, פורום המשפחות השכולות, עומדים ביחד, מחזקים, פסיכואקטיב ופעילים ופעילות עצמאיים. מטרת הרשת לקדם את השיח שלהבנתנו יכול לחצות את מחסומי הקיטוב ולהשפיע באופן רחב. הרחבת המחנה תחזק את עבודת זכויות האדם ותחזיר את האמון הציבורי בה.

המחנה הפרו-אנושי כבר פרסם מכתב פתוח נגד הדה-הומניזציה שממנה סובלים פלסטינים מול הקהל בישראל, ונגד הדה-הומניזציה לישראלים מול קהלים במערב, וחתמו עליו אישים כמו סלבוי ז’יז’ק, פיטר ביינרט, אקסל הונת, דוד גרסמן, אווה אילוז ועוד. בנוסף, יצאנו בקמפיין שלטים נגד הרעב ברצועה ובעד עסקה לשחרור החטופים תחת הכותרת “ילד זה ילד”, ומתוכננת פעילות ענפה בארץ ובעולם לקידום האג’נדה הפרו-אנושית, בעיקר רה-אוניברסליזציה של זכויות האדם ורה-הומניזציה לפלסטינים ולישראלים, תוך הכרה בחשיבות הביקורת על יחסי הכוח.

מורן אביטל היא קמפיינרית באמנסטי אינטרנשיונל ישראל, וד”ר יריב מוהר הוא סמנכ”ל בארגון. כחלק מעבודתם, הם יזמו את קואליציית המחנה הפרו-אנושי הנאבקת בדה-הומניזציה של ישראלים ופלסטינים לאחר 7 באוקטובר