גיוס לצבא הוא שמד רוחני

ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון ציפה לקבלת פנים אחרת מזו שזכה לה בביקורו בכנסת במרץ האחרון. קמרון התקבל במחאה מצד חברי הכנסת החרדים והפלסטינים, שתי קבוצות אשר חולקות אינטרסים משותפים בהיותן שתי הקהילות המדוכאות ביותר על ידי הממסד בישראל. ביקורו של קמרון התקיים ביום שבו נחקקו שני חוקים שנויים במחלוקת, חוק הגיוס וחוק המשילות, לאחר מאבקי חקיקה עיקשים. כאשר ראש הממשלה נתניהו קיבל את אורח הכבוד, חברי הכנסת החרדים עזבו את אולם המליאה במפגיע בעוד שעמיתיהם, חברי הכנסת הפלסטינים, כלל לא נכנסו לאולם. זה היה המקרה האחרון בשורה של עימותים סביב חוק הגיוס, אשר הציפו אל פני השטח את הסתירה הפנימית שבין היהדות לציונות.

כמה ימים לפני שעבר בכנסת, מאות-אלפי יהודים חרדים מכל הזרמים מילאו את רחובותיה של ירושלים במפגן התנגדות מרשים כנגד חוק הגיוס. במהלך תפילה המונית, המפגינים-­מתפללים הצהירו על נאמנותם ללימוד תורה על פני נאמנותם לצבא. תחת המסר המרכזי כי השלטון הכריז “מרד במלכות שמים”, המוני יהודים החזיקו שלטים המצהירים שגיוס לצבא הוא למעשה שמד רוחני. האירוע העצום לא היווה רק אקט של התנגדות לגיוס אלא היה לא פחות מהצהרת מלחמה כנגד הלגיטימיות של מדינה אשר פוגעת אנושות בחירותם הרוחנית ומהווה סכנה ממשית לחופש הדת של המתפללים.

יאיר לפיד ונפתלי בנט נבחרו שניהם תחת הסיסמא של “שיוויון בנטל” והפכו בכך להיות השותפים המרכזיים בקואליציה נטולת חרדים. קמפיין השיוויון בנטל קרא לגיוס בכפייה של יהודים החרדים לדבר ה’ והתקבל באהדה רבה בקרב הקהל הישראלי. שלא כמו העדה החרדית הטהרנית אשר אוסרת על אנשיה מלהשתתף, לבחור או לקבל מימון מהמדינה הציונית,­ למועצות גדולי וחכמי התורה שקראו להשתתף במפגן הכוח הענק בירושלים יש דווקא נבחרים בכנסת. חברי הכנסת החרדים יצאו מהמליאה בהפגנתיות ובהצהרה ברורה שנתניהו הוא אויב היהדות, דבר שלא מנע מראש הממשלה לקבל את קמרון באמירה “דייוויד, ברוך הבא לעיר דוד ולכנסת היהודית”.

החוק קובע מכסת גיוס שנתית הולכת וגדלה של בחורי הישיבות, אשר צפויה להגיע לכדי 5,200 איש בשנת 2017. ישיבות שישלחו את בניהם לצבא יקבלו תמריצים כלכליים, אך במידה והמכסה לא תתמלא יוכרז על גיוס כפוי של כל בני הישיבות ויופעלו סנקציות כלכליות כנגדם. החרדים טוענים כי סנקציות והפללת לומדי התורה שומטת לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי אלה הטוענים כי ישראל היא מדינה יהודית. יוזמי החוק, לפיד ובנט, ביחד עם ראש הממשלה נתניהו מוצגים בסרט אנימציה כאשר הם מתעללים בבחור ישיבה, מונעים ממנו לימוד תורה וכולאים אותו מאחורי סורג ובריח:

עם הספר – לא עם החרב

המזימה לגייס באופן כפוי את החרדים לצבא אשר זר לערכיהם ולאמונתם, נתפס כניסיון ציוני להחריב את עולם התורה כפי שניסו צוררי ישראל בעבר. חוק הגיוס הצליח, אם כן, להשיג את הבלתי יאומן ולאחד את הספרדים, האשכנזים, החסידים והליטאים לכדי שיתוף פעולה נדיר תחת מועצה משותפת של גדולי התורה. כשבוע לאחר הפגנת הענק שנערכה בירושלים, התקיימה הפגנת סולידריות של 150 אלף חרדים במרכז ניו יורק, אשר איחדה את כל הקהילות החרדיות. בזכות החוק הושג יותר מאשר איחוד של כל הזרמים, אלא החל גם תהליך מואץ של רדיקליזציה וכך קרה שהמהר”א מסאטמר נתן את הטון. בעוד שהצהרת גדולי התורה הראשונית כללה את המילה “ישראל”, האדמו”ר מסאטמר הצהיר כי לא יחתום עד שההצהרה תתוקן והצליח לשכנע את כל יתר גדולי התורה לחתום מחדש על הצהרה מתוקנת אשר אינה נותנת ולו שמץ של לגיטימיות למדינה הציונית.

בעוד שדתיים­-לאומיים רואים בשירות הצבאי חובה מקודשת, הציבור החרדי מאמין שקיום המצוות ועבודת האל היא המטרה הנעלה ביותר. השבועות האחרונים יצרו חיץ ברור בין החרדים לבין ציונים-­דתיים והעיתון “המודיע” אף כינה את האחרונים כ”שותפי השטן”, “משיחיים” ו”עובדי המדינה”.

הרב חיים דרוקמן, מנהיגה הרוחני של מפלגת הבית היהודי, נדהם מהצהרת גדולי התורה כי מדינת ישראל היא האויבת של דת ישראל והנחה את תלמידיו שלא להשתתף בתפילה ההמונית. העובדה שרב מתנגד לתפילה חושפת בעיני החרדים את הסתירה הפנימית אשר בלב הציונות הדתית ­- זו הסוגדת למדינה במקום לריבון העולמים. בתגובה, העיתון “יתד נאמן” נקט בצעד חריף ובלתי שגרתי וציין את שמו של דרוקמן תוך כדי השמטת הכותרת “רב”. במקרה אחר, חבר הכנסת אריה דרעי כינה את איילת שקד, ראש הוועדה שחוקקה את חוק הגיוס, כ”בוגדת ביהדות” באומרו כי “הבית היהודי ואיילת שקד, לא (רק) בגדו בחרדים, הם בגדו בתורה”.

השילוב הטמא שבין היהדות לציונות הוא מה שנתפס בחברה הישראלית כזהות יהודית. אך מנקודת המבט החרדית, הציונות היא עיוות וסטייה מן היהדות ­- היא נוגדת את היהדות אך מתיימרת לדבר בשמה. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ היטיב לתאר נקודה זו באמירתו כי “היחס בין לאומיות דתית לדת הוא בדיוק כיחס שבין נאציונל-סוציאליזם לסוציאליזם. נאציונל-סוציאליזם איננו סוציאליזם אלא בדיוק ההיפך מזה, כך לאומיות דתית איננה דת אלא ההיפך מזה”.

החרמת המדינה, הצלת היהדות

התנגדות למדינה הציונית אינה זרה ליהודים החרדים. עוד מראשית ימיה, התנועה הציונית זכתה להתנגדות חריפה של כמעט כל הרבנים החרדים בפלשתינה ובעולם כולו. הם אסרו על היהודים לאמץ לקרבם את הציונות וכתוצאה מכך, האידיאולוגיה הציונית זכתה לאהדה בעיקר בקרב אותם יהודים חילונים, כלומר אלה אשר מוצאם האתני הוא יהודי אך הם אינם דתיים.

בשעה שנערכו הדיונים על עתידה של ירושלים, הרב דושינסקי, מנהיג הקהילה החרדית בעלת 60 אלף הנפשות, התנגד בחריפות לתנועה הציונית ולמאמציה לנכס לעצמה את עיר הקודש ירושלים ואמר שליהודים שומרי הדת אין רצון לשעבד את יושבי הארץ הערבים. עוד קודם לכן, בשנים שלאחר הצהרת בלפור, ד”ר יעקב ישראל דה האן שפעל בשליחותו של הרב יוסף חיים זוננפלד, ראה בערבים בני ברית טבעיים נגד הפרויקט הציוני ונפגש עם מנהיגים ערבים בליווי הרב על מנת לשמר אוטונומיה דתית תחת שלטון ערבי במקום ממשל ציוני זר.

יום אחד בלבד לפני שיצא לבריטניה, עם משלחת אשר מטרתה היתה לבטא התנגדות נחרצת להצהרת בלפור ולשאת בדברים עם ממשלת בריטניה, נרצח דה האן מחוץ לבית הכנסת שערי צדק לאחר תפילת מנחה. הרוצחים הודו כי קיבלו את ההוראה מהדרג הציוני הבכיר, כולל יצחק בן צבי שלימים נהיה נשיאה השני של מדינת ישראל. ישנה השערה כי גם דוד בן גוריון היה מבין המעורבים בקבלת ההחלטה. על פי עדותו של אברהם תהומי, אחד המתנקשים בדה האן, ה”הגנה” החליטה להוציא אותו להורג בעקבות פגישתו עם המלך חוסיין והאמיר עבדאללה. בינואר 1924 דיווחה סוכנות הטלגרף היהודית שהמלך חוסיין הצהיר כי “כל ארצות ערב נכונות לקבל את היהודים בתנאים של שוויון, אך הוא מתעב את הציונות הפוליטית”. ישנן אף עדויות כי מכתב מלכותי רשמי אשר הבטיח דברים בלשון זו היה ברשותו של דה האן ונגנב מביתו ביום הרצח. לאחר אותו אירוע, היתה זו דווקא הסוכנות היהודית אשר הגבילה את ההגירה היהודית לפלשתינה על ידי מתן “סרטיפיקטים” בעיקר ליהודים ציוניים, אפילו בתקופת השואה.

בעוד שחלק גדול של הישראלים החילונים מתעב את החרדים, ניצנים של סולידריות החלו להופיע מתוך המספר הזניח של דיסידנטים ישראלים. הקבוצה “דמוקרטיה או מרד” טוענת כי למדינה שמונעת שוויון בין האנשים הנמצאים תחת מרותה ואשר פוגעת אנושות במיעוטים שבה, אין כל תוקף דמוקרטי. חברי הקבוצה פירסמו פשקוויל תמיכה בשכונת מאה שערים וגם הפגינו בתל אביב תוך סולידריות עם המפגינים החרדים.

שיח חדש הולך ומתפתח בקהילה החרדית במהלך החודשים האחרונים. יש כאלה הקוראים לשינוי הקו הפוליטי ולכריתת בריתות חדשות עם מפלגות שמאל ואף עם השמאל הקיצוני. אחרים קוראים לחרם חרדי על מוצרי התנחלויות ועל ההתנחלויות בכלל, בעוד שקבוצה גדלה והולכת של רבנים אף קוראת ליהודים בחו”ל להחרים את ישראל ולהימנע מלהשקיע בה את כספם. ישנה אף קבוצה חסידית אשר הודיעה בפומבי על כוונתה להגר לארצות הברית ולקבל שם מעמד של פליטים פוליטיים, בסיוע של סנאטורים אמריקאים.

לא יהודית ולא דמוקרטית

ראש הממשלה נתניהו התמקד בארבע נקודות עיקריות במהלך הנאום שנשא לרגל ביקורו של קמרון בכנסת. במסגרת טיעוניו הוא הצהיר כי: החרם על ישראל הוא גזעני, ליהודים יש בעלות דתית­-לאומית על הארץ, וכי בני הארץ הפלסטינים לא היו פה במספרים רבים לפני הפרויקט הקולוניאלי הציוני. מלבד העובדה שכל הטענות הן שקריות לחלוטין, גישה הגיונית והומנית יותר תהיה לקרוא לסיום המדיניות הנפשעת של ישראל אשר מובילה לחרם, התעקשות על שוויון זכויות בין יהודים ולא-­יהודים, והכרה בזכויותיהם של כל הילידים­ בני ובנות הארץ.

בנקודתו הרביעית, טען נתניהו כי הצהרת בלפור נותנת תוקף למפעל הציוני וכי הבלעדיות הציונית על הארץ היא רצון היהודים כולם. אך בפועל הצהרת בלפור מבהירה כי “לא יעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-­יהודיות הקיימות בפלשתינה” וכמו כן קשה לראות כיצד ההתנגדות החריפה לה זכתה מקרב יהודים מאמינים, או ההתנקשות הפוליטית שביצעו הציונים כנגד דה האן, הם דוגמה להסכמה שבין יהודים לציונים. לכן, מן הראוי היה שראש ממשלת בריטניה יתקן את עמיתו ויסביר כי הצהרת בלפור, בלתי הוגנת ככל שתהיה, מעולם לא הכירה בזכות לנשל, לגרש או לשעבד.

מדינת ישראל ה”יהודית ודמוקרטית” אינה יהודית ואיננה דמוקרטית. מבחינה דתית, הציונות היא תנועה חילונית אשר ראשיה אף לעגו ועשו דה­-הומוניזציה ליהודים הדתיים של אירופה. רוב אזרחי ישראל הם חילונים וקשה יהיה לטעון שהמדיניות הדכאנית של המדינה היא בהתאמה לערכי היהדות. הדת היהודית הפכה לנכס בידי הציונים אשר הפכו אותה ללאומנית, ואכן קשיים רבים עומדים בפני אותם יהודים מאמינים אשר רוצים לקיים את דתם באופן אשר חורג מהגירסה היהודית­-לאומית של המדינה.

מבחינה אתנית, רוב היהודים בעולם, בין אם מאמינים או לא, מעדיפים לגור בחו”ל ולא בישראל. יתרה מזאת, על סמך מספרים רשמיים של מדינת ישראל אין יותר רוב יהודי בין הנהר לים, וזאת עוד מבלי לקחת בחשבון את מיליוני הפלסטינים הנמצאים בגולה.

חלק מרכזי של הפרויקט הציוני בפלשתינה היא התפיסה שהארץ שייכת באופן אקסקלוסיבי לתושביה היהודים וכי תושביה הלא-­יהודים, בוודאי בני הארץ הפלסטינים, הם זרים לה ובלתי רצויים. לכן, אין זה צירוף מקרים כי ישראל מסרבת לחוקק חוקה או להכיר בקיומו של לאום ישראלי. מאחר שהכרה שכזו תכריח את המדינה, ולו רק על הנייר, להתייחס לכל אזרחיה באופן שוויוני וללא אפלייה מובנית. במקום זאת, הקבוצה בעלת הפריבילגיות היא בעלת לאום “יהודי” בעוד שהאחרים מוגדרים “ערבים”, “דרוזים” או “צ’רקסים”, למרות שאף אחת מהקבוצות איננה קבוצת לאום. על בסיס זה האפליה המובנית הוטבעה בחוק. מעבר לחוק, הפרקטיקה המפלה בין קבוצות אתניות היא עניין שבשגרה ואינה פוסחת על מגזרים יהודיים כגון החרדים והמזרחים.

המשטר בישראל יכול על כן להיחשב כמשטר אתנוקרטי אשר מיישם בפועל מדיניות של אפרטהייד, כפי שמוגדר פשע האפרטהייד בדין הבינלאומי. ישראל היא מדינה יהודית אך ורק במובן של עליונות ­אתנית, באותה המידה שדרום אפריקה הייתה לבנה. לכן, הדרישה להכרה בישראל כ”מדינה יהודית” היא לא יותר לגיטימית מאשר הדרישה להכרה בדרום אפריקה כ”מדינה לבנה” בזמנו.

לאחר עשורים רבים, קשרים חדשים נרקמים בין קבוצות של אנטי­-ציונים: חרדים, פלסטינים ושמאל ­רדיקלי. תוך כדי הפרכת המיתוס של הציונות, דרך חדשה נסללת כאן בארץ הקודש.

הבה נצעד בדרך.

הבוקר (ראשון) בשעה 10:00 תתקיים הפגנת תמיכה בסרבן הגיוס אוריאל פררה. לפרטים

המאמר פורסם באנגלית ב-Tikkun Daily וב-­AlterNet 

יהושע טרטקובסקי מגיע מבית חרדי בירושלים. הוא שירת בנח”ל החרדי ובוגר אוניברסיטת בראון ו-­LSE, חוקר עצמאי ויוצר סרטים.

רוני ברקן הוא פעיל זכויות אדם, סרבן מצפון ומיוזמי קבוצת החרם מבפנים, קבוצה של אזרחי/ות ותושבי/ות ישראל התומכים בקריאה הפלסטינית ל-BDS

לקריאה נוספת:

אין אומתנו אומה אלא בתורותיה / מכתב פומבי