דעות קיצוניות בכל מקום

הראש היהודי לא מפסיק להמציא לנו פטנטים. הראש הקודח התורן הוא ראשו של שגריר ישראל באו”ם, רון פרושאור, שיזם את מסע הרדיפה נגד עובדת האו”ם ח’ולוד בדאווי. החידוש הוא שהמסע המקארתיסטי של ה”הסברה” הישראלית בארץ ובעולם אל מול מתנגדיה ומבקריה עלה מדרגה, והוא עובר כעת לרדיפה פוליטית של פעילים ואנשי ציבור עקב עמדותיהם הפוליטיות כאנשים פרטיים ולא ביחס לעמדותיהם הציבוריות.

“כיצד עלינו להתייחס לארגון המעסיק עובדים בעלי דעות קיצוניות והמאפשר להם מעורבות חופשית בפעילות פוליטית?” תוהה בנימה צבועה ומתקרבנת שגרירו של ליברמן באו”ם במכתב התשובה הרשמי ששלח לתת-המזכ”ל לעניינים הומניטריים, ואלרי איימוס. מכתב זה, שמהווה את גולת הכותרת במלחמת הקודש כנגד ה”הסתה”, מסמל את כל מה שצבוע, מתחסד, דמגוגי, אלים, שקרי, מגלומני וחסר בושה בפרופגנדה הזאת שמכונה ההסברה הישראלית.

המכתב מהווה המשך ישיר ואולי גם סיבה לסתימת הפיות ולבריונות כלפי כל מי שמחזיק בעמדה ביקורתית שלא נוחה למדינת ישראל ובעיקר לימין הקיצוני, אדוני הארץ החדשים, בפוליטיקה, באקדמיה ובספירה הציבורית הן בישראל והן מחוץ לה.

הקמפיינים שמנהלים ארגונים המזוהים עם הימין – כמו אם תרצו, NGO מוניטור ואחרים – הם רק המשך אידיאולוגי המעתיק את האסטרטגיה ההסברתית והדיפלומטית של ישראל כלפי חוץ אל השיח הביקורתי שמנהלים אזרחי המדינה ומוסדותיה; זאת, במטרה להעלים ולהשתיק כל התנגדות העולה מתוך החברה הישראלית. המקרה של בדאווי משלב את שני האספקטים, “ייצוא וייבוא”, ומתרחשים בו כינון והעתקה של אסטרטגיית ההכפשה והרדיפה הפוליטית, המופעלת כנגדה הן כאקטיביסטית הנמנית עם המיעוט הפלסטיני בישראל והן כעובדת של ארגון המייצג את הקהילה הבינלאומית – ארגון שזה זמן רב מנסה ההסברה הישראלית לפגוע באמינותו.

עמדתו החדשנית של השגריר מסמנת את הנתיבים הבאים במסע הרדיפה הפוליטית, ובראשם ניסיון כלים לכונן עילה משפטית, ציבורית ומוסרית שבה מתבטלת ההפרדה בין עמדותיו והשקפותיו של עובד ציבור המובעות במסגרת עבודתו, לבין אלה שהוא מביע כאדם פרטי הנהנה מעיקרון חופש הביטוי וההגנה על פרטיותו. תכליתה של עילה זו היא למנוע מעובד ציבור את הזכות לבטא במסגרת חייו הפרטיים דעות פוליטיות עצמאיות, שאינן קשורות או מתיימרות לייצג את מקום עבודתו.

ההסברה הישראלית תובעת מהאו”ם לרמוס את הגנת חופש הביטוי המוקנית לעובדיו כאנשים פרטיים, במטרה להפר ולפורר את המסורת המשפטית והמקצועית שהשכילה להפריד בין הפרטי והציבורי בהקשר זה. מכיוון שמנגנון הדיכוי הפוליטי המכונה הסברה עובד כלפי חוץ ומועתק כלפי פנים, לא תרחק השעה שבה ידרשו ארגונים וציבורים בעלי חוש פטריוטי וציוני מפותח להציב עילה “משפטית-ציבורית” ו”מוסרית-מקצועית” על מנת לפטר או לאיים בחרב הפיטורים על עובדי ציבור עקב עמדותיהם הפרטיות.

פוליטיקת הפחד

ההסברה מקדמת אידיאולוגיה אלימה מחד וקורבנית מאידך, באופן המאפשר לישראל לבטל כל ביקורת ולהשטיח כל מציאות ולהתעלם מעובדות, סיבות, תוצאות ועוולות הקשורות ביכולת של אזרחי המדינה לקרוא את המציאות. באופן דומה פועל שיח ההפחדה בשני מישורים מקבילים: מצד אחד הוא פועל לחנך את אזרחי מדינת ישראל לתודעה קורבנית אפוקליפטית המחוסנת מפני ביקורת עצמית, ומן הצד השני, משמש שיח הדה-הומניזציה והדמוניזציה של האחר כמנגנון אידיאולוגי המכשיר שלילת זכויות.

ההסברה הישראלית היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו מקדמת ישראל את פוליטיקת הפחד. מדובר בתפיסת עולם פוליטית-אידיאולוגית, המאפשרת למערכת ההסברה לקדם ברחבי העולם ולמול אזרחיה, ללא מפריע וללא ביקורת עצמית, שיח דמגוגי ביריוני שכולל הסתה לאלימות, לגזענות, ערעור שיח זכויות האדם, ערעור מעמד הקהילה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי וקידום האיסלאמופוביה ברחבי העולם. בעזרת אוסף דימויים וקלישאות חותרת ההסברה הישראלית להשתקה, לדיכוי ולהעלמת הצד האחר. חשוב מכך, היא חותרת לבסס ולתחזק את מדיניות הפחד, שמושתתת על דמוניזציה וקורבנות, אפוקליפסה ובריונות, מפתחסתאן וחמסתאן עד לאקדמיה האנטי-ציונית/שמית, ומהיטלר האיראני והג’יהאד האסלאמי עד לשואה והברווז האטומי.

Nuclear Duck by ~fantoo on deviantART

במסע ההפחדה שמנהל כעת פרושאור בשמה של מדינת ישראל, מתגלה במלוא תפארתה הפרקטיקה המכוערת של השקר כהתנהלות מוסדית. כמובן שקל יותר לשקר במצח נחושה כאשר אתה תופס את עצמך כקורבן נצחי והשקר הוא בבחינת פיקוח נפש של ממש, אך לקלות השקר תורמת יותר מכל דבר מציאות של תקשורת עצלה, שנוח לה להאמין ולצטט את מייצגי הקונצנזוס מבלי לטרוח לבדוק את העובדות האלמנטריות ביותר. את תוצריה צורך ציבור שבולע בשקיקה, כתורה מסיני של ממש, את הממלכתיות הישראלית. מדובר צה”ל וכתבינו לענייני ערבים ועד למשרד החוץ ומשרד ראש הממשלה ומשלחות ההסברה של אזרחינו המצוינים שיישבעו שאין אפרטהייד ואין אפליה והכיבוש הוא סתם מילה גסה שלא מתארת את מורכבות המציאות.

המעניין הוא, שבכל הקשור לפרופגנדה הישראלית ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי ולמציאות הפוליטית בתוכה הוא פועל, הופכים רוב הישראלים לתמימים בני תמימים, ופתאום מושגים יומיומיים של חוש ביקורתי, ספינים, פרופגנדה, שקר, שטחיות וכסת”ח מתמוססים תחת שרביטה הייצוגי של ההסברה.

באשר למקרה הספציפי של בדאווי ומערכת השקר של ההסברה: העובדות כפי שכבר הובאו כאן ובמקומות אחרים הן שאין חולק על כך שהיא שיתפה תמונה של ילדה פלסטינית הרוגה משנת 2006, משום שחשבה שמדובר בתמונה מההתקפה הישראלית האחרונה על עזה. כאן נגמרת האמת של משרד החוץ, שמשקר לגבי סיבת מותה של הילדה הפלסטינית ושמ”בדיקה שערך” עולה כי נהרגה מתאונת נפילה ממגלשה; כפי שמראה נעמה נגר שהסתמכה על דו”ח בצלם, הנפילה אירעה בעקבות טיל שירה הצבא הישראלי במרחק 100 מטרים מביתה. את העובדה הזו השמיט תחקיר משרד החוץ הישראלי במטרה להעצים את אשמתה של בדאווי ולהפוך את מסע ההכפשות שלו ליותר אפקטיבי. גם העיתונאים לא טרחו לבדוק לפני שציטטו ודיווחו ועיצבו את דעת הקהל הישראלית כנגדה וכנגד והאו”ם, לא לפני שגלגלו עיניים כאילו מעולם לא נהרג אף ילד פלסטיני על לא עוול בכפו, בין היתר במתקפה האחרונה.

יש להדגיש שמשרד החוץ והעיתונאים מדווחים במסגרת עבודתם המקצועית. בדאווי, לעומתם, שיתפה תמונה בחשבונה הפרטי ובמסגרת חייה הפרטיים. והנה דווקא אותה קוראים לפטר, גם אחרי שעמדה על טעותה, מחקה את התמונה והבהירה כי טעתה. מנגד, האחראי על התחקיר השקרי של משרד החוץ או העיתונאים שמדווחים ברשלנות ובחוסר מקצועיות במסגרת עבודתם, יוצאים נקיי כפיים.

המקרה הזה מחייב לשאול האם ישראל שמשתמשת בקטעים מבושלים כמו בווידאו הישן של סועדי הפואה-גרה במסעדת היוקרה בעזה, בכדי למכור לעולם שלהיות תחת מצור זה נפלא, וכמה שהעזתים אינם חיים במחסור ובעליבות – האם היה זה מעשה ראוי? האם פיטרה ישראל אחד מאותם “מסבירים/מסיתים/שקרנים” או שמא קידמה אותו? אולי אפילו לתפקיד הסברתי חדש באו”ם או למשרד ראש הממשלה? האם מערכת מסועפת של עיוות המציאות באמצעות שקרים, תירוצים וסתימת פיות יכולה באמת להלין על שימוש בתמונה ישנה אך מתארת מציאות נמשכת וקיימת?

האם גם מותר לישראל לדרוש את ראשה של אשה פמיניסטית ולוחמת למען זכויות אדם כמו בדאווי בהאשמות סרק ובדיון מפוברק על מקצועיות וסטנדרטים אובייקטיביים, אך באותה העת לא לראות כל פסול ציבורי, מוסרי ומשפטי בלהעסיק בין שורותיה פושע מלחמה כמו גבריאל דגן הידוע בתור גבריאל דהאן – שהשתתף בטבח כפר קאסם, וכגמול על שירותו למדינה מינתה אותו מדינת ישראל למנהל הבונדס הישראלי בצרפת? איך היה מסביר השגריר את ההגנה על הרוצח הנתעב הזה?

אני חושב שהמסר הוא די ברור. מדינה שבה פושעי מלחמה הופכים לשליחי ציבור ועובדיו, שבה שר החוץ הוא איש גזען שעוסק בשיח של הסתה לאלימות וגזענות, מדינה שבה הפשיזם הפך לאידיאולוגיה הגמונית, היא גם מדינה שתבקש להעלים מתנגדים ופעילי זכויות אדם בכל תואנה ותראה בכל שיח הקשור בזכויות אדם כשיח צורם ומסוכן של הסתה. החידוש כאן כאמור, הוא שמדינת ישראל הרחיבה את המושג “דעות קיצוניות” – במכתב התוכחה שלו כנגד בדאווי הביא השגריר של ליברמן דוגמאות לאותה קיצוניות, המתבטאת בהשתתפות בהפגנה “שבה כינתה את שר הביטחון אהוד ברק ‘פושע מלחמה’ ו’רוצח ילדים'”.

התבטאויות צורמות יורחבו לכאלה שנאמרות גם במסגרת חיינו הפרטיים, בחשבון הטוויטר והפייסבוק האישיים שלנו. אבל כמו שניסיון דיכוי זה גלש במהרה מהספירה הציבורית לפרטית, מהאו”ם לבדאווי, הרדיפה תגלוש מהעולם לתוך ישראל, ומחשבון הטוויטר למה שנאמר בסלון הבית, ומי יודע, אולי בעתיד הלא רחוק גם למה שאנחנו חושבים בסתר לבנו. הרי הראש היהודי תמיד ממציא לנו פטנטים.