היסטוריה של אלימות: מאחורי ההצתה בדו-לשוני

לאחר כל פעולה אלימה של פלסטינים נגד יהודים, ממהרים פוליטיקאים ישראלים למסגר אותה כטרור שנובע מהסתה שמקורה באבו מאזן, ברשות הפלסטינית, במנהיגות הפלסטינית המקומית או סתם בתרבות הערבית. האלימות היא תמיד חלק ממשהו גדול יותר.

ההצתה של בית הספר הדו–לשוני בירושלים אמש תזכה ככל הנראה ליחס אחר, ולבטח תוסבר בטיעון המאוס של “תפוחים רקובים”. הצמרת הפוליטית הישראלית (בייחוד בימין) תמשיך להיות חסינה מפני נשיאה באחריות על חלקה בהסתה נגד האוכלוסייה הערבית ונגד השמאל. כך למשל, על ארגונים כמו להב”ה לעולם לא יכריזו כעל התארגנויות בלתי-חוקיות המקדמות שיח גזעני ומעודדות בכך פעולות טרור. גם אירועי תג מחיר ימשיכו להיתפש כ”בסה”כ גרפיטי”.

הנרטיב לפיו אלימות יהודית היא נטע זר בתוך החברה הכללית והמתורבתת ימשיך לככב, בעוד שאלימות פלסטינית תמשיך להיות מוצגת כמאפיין תרבותי מובנה. אבל הנרטיב הזה מתעלם מהאלימות הממוסדת המופעלת על ידי כוחות הביטחון הישראליים – אלימות המייתרת את הצורך של מי שמיוצגים על ידי גופים אלה לפנות להפעלת הכוח בעצמם. הצימאון לפגיעה באחר מקבל מענה בידי הממסד.

מעשים אלימים מבוצעים על ידי יהודים בהיקף זהה ואף רחב יותר לאלה המבוצעים על ידי פלסטינים. אלא שבמקרה של הראשונים, האלימות נתפסת כלגיטימית ולא מלוכלכת/מלכלכת, זוהי האלימות של המתורבתים הנלחמים באלימות של הברברים. ההיסטוריה מאופסת עם כל מעשה אלימות המבוצע בידי פלסטיני, והאלימות היהודית לעולם תהיה בגדר תגובה אליו.

ההצתה של בית הספר הדו–לשוני היא מעשה שבוצע במסגרת פוליטית רחבה יותר מזו שמבצעיה הישירים דוגלים בה, ולכל הפחות בהשראתה. היא ההמשך של אותה אלימות ממוסדת שמקורה, בין היתר, בהסתה הממושכת מצד הפוליטיקאים בימין שלא בוחלים באמצעים להטיף לפטריוטיזם עיוור, לפאשיזם ולשנאת מי שאינו יהודי הדוגל בעמדה הנכונה. היא אלימות מופרטת שבאה לאותת לאותם גופים הנוקטים באלימות הממוסדת שפעולותיהם אינן מספקות או משיגות את המטרות אותן הן אמורות להגשים – שבניגוד לתפיסה הרווחת, אינן מסתכמות ב”ביטחון” במובנו הצר.

אין בכוונתי להצדיק אלימות של מאן דהוא, אלא להפריך את הנרטיב הנשען על תפישות קולוניאליסטיות בשיח הפנים–ישראלי סביב הלגיטימציה של השימוש בכוח. אותו נרטיב שמאפשר לישראלי המצוי להתנער מהאלימות, ההולכת ונהיית שכיחה יותר, המופעלת על ידי יחידים בקרבו מתוך רצון לשמור על עליונותו המוסרית ביחס לקבוצה האחרת, שכאמור, מתויגת ככזו הדוגלת בכוחנות ואלימות בלתי-מוצדקות. אולם אנחנו חייבים להוסיף למאגר הנתונים את האלימות הממוסדת שמופעלת בעצם הנוכחות הצבאית בגדה המערבית ונגד רשויות אכיפת החוק בתחומי הקו הירוק.

עוד של פאדי ח’ורי:

על הירי בכפר כנא