המונדיאל כאירוע לא מוסרי

את אינספור הניתוחים, הפרשנויות וההסברים שייכתבו בחודש הקרוב על גביע העולם בכדורגל, אפשר להחליף באמירה פשוטה וחדה – המונדיאל ברוסיה הוא אירוע בלתי מוסרי. אירוע בידור, מלהיב ומעשיר ככל שיהיה, לא ראוי שיעלה בחייהם של בני אדם. כבר לפני למעלה משנה נחשף בדו״ח של Human Rights Watch, כי 17 פועלי בניין נהרגו בשל תנאי העבודה הקשיים ששררו באתרי הבנייה של האיצטדיונים שהוקמו לכבוד האירוע. ואם נפנה את מבטנו דרומה, לקטאר, הצפויה לארח את המונדיאל בעוד ארבע שנים, נגלה שההרוגים כבר נספרים במאות.

כך, מוצב לפנינו מחזה פשוט ולא הכרחי: הטורניר ברוסיה מגואל בדם. גם אם נתעלם, שלא לצורך, מהפגיעה השיטתית של הקרמלין במיעוטים, מתמיכתו במשטרים רומסי זכויות אדם, ומהאגרסיביות הגלויה שלו המצפצפת ביודעין על שלל אורחות האחווה הבינלאומית (הנמצאת לכאורה במרכזו של אירוע ספורט דוגמת המונדיאל), עולה השאלה מדוע מיליוני גברים ונשים, מארצות ומדינות שונות, מסוגלים בקלילות מפחידה להעלים עין מהזוועות בשביל צפייה במשחק כדורגל באיכות 4k?

ניתן לחשוב כי מדובר בעמדה מוסרנית יתר על המידה. אכן, בין הניצול במפעלי הטקסטיל והאלקטרוניקה במזרח אסיה לכיבוש הישראלי – לא חסרות עוולות בעולם. אולם המציאות לא מציבה שום הכרח המחייב את קיומו של המונדיאל ברוסיה. את הטורניר היה ניתן בקלות לקיים במספר מדינות בו בזמן, על בסיס איצטדיונים קיימים, ובכך להימנע מתהליך הבנייה שגבה קורבנות אדם. ההחלטה שהתקבלה לפני מספר ימים לפיה ב-2026 יתקיים האירוע במקסיקו, קנדה וארצות הברית – המצוידות כבר באצטדיונים רבי מקומות – היא צעד בדרך הנכונה.

השילוב בין אירועי ספורט גדולים וסקנדלים בחסות משטרים מפוקפקים אינו דבר חדש, וראשיתו כבר במונדיאל השני, שנערך ב-1934 באיטליה הפשיסטית, ובאולימפיאדה ה-11, שנערכה שנתיים לאחר מכן בגרמניה הנאצית. על כן, נראה כי דרוש הסבר טוב ומעמיק יותר לסוגייה, מדוע ההוויה הספורטיבית במאה העשרים ההומנית לכאורה מתעלמת בבוטות מחיי אדם. הפתרון המיידי הוא כמובן האינטרס הכלכלי: לכלי התקשורת מסביב לעולם, כמו גם לגופים עסקיים רבים מפוקפקים יותר ופחות הזוכים בשל האירוע לרווחים נאים, קל לטמון את ראשם בחול בכל הנוגע לסוגיות הקשות, בזמן שהם מקדמים במרץ את "החגיגה הבינלאומית" תחת חסותו של פוטין. אין כמובן להפחית ביכולתו של בצע כסף להשחיר את נפש האדם, עם זאת, כיצד גם בעידן בו סרטים וסדרות הוליוודיות – עסק בידורי למטרות רווח – מבוטלות במהרה בשל מגע, מבט או אמירה שלא במקום, הכדורגל, והספורט בכלל, עדיין זוכים לפטור גורף ומוחלט?

אוהדי התחרויות יאמרו בוודאי שזה משום שהמשחק הוא מקודש. פסטיבל תרבותי, שלא לומר טקס אוניברסלי טהור. זאת כמובן עמדה מופרכת, המהווה למעשה חזרה על נרטיבים של גופי ספורט כגון פיפ"א והוועד האולימפי הבינלאומי, אשר בדומה לקמפיינים של חברות מזון מהיר המנסות לשכנע בערכי הבריאות של מרכולתן. מאז קיומו של המונדיאל הראשון, לפני פחות מתשעים שנה, תרומתו של הטורניר לנושאי זכויות אדם, פציפיזם או סולידריות אנושית – בהן מתפארים מארגניו – הייתה משנית ושולית לקידום וטיפוח המוצר עצמו: משחק הכדורגל.

אולם דווקא בשל העדר הרוח הספורטיבית שאוהדי המשחק כה מתהדרים בה, יש לזכור שהמונדיאל, כמו הספורט המודרני בכללותו, הוא תופעה היסטורית, פועל יוצא של זמן ומקום, ובעל נקודת התחלה ברורה. ייתכן שיום אחד גם סוף. זה תפקידם של אוהדיו הרבים של המשחק, אשר הענף והטורניר יקרים ללבם ומהווים חלק מהותי בזהותם, להילחם על אופיו, ולומר באופן ברור ונחרץ שהם מחרימים את האירוע בשל הפגיעה בחיי אדם. יש דברים שלא משחקים בהם.

עופר אידלס הוא תלמיד לתואר שלישי להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. תחום התמחותו הוא ההיסטוריה של הספורט, ובמיוחד התפתחותו של הספורט בארץ ישראל בשנים שבין מלחמות העולם