המחאה עדיין חיה
להרבה אנשים ונשים לקח זמן להפנים שהמדיניות הכלכלית המהוללת של שלושים השנה האחרונות שימשה מסווה להשתלטות של מעט חברות ומעט בודדים על הכלכלה העולמית, לכדי יצירת אוליגרכיה כלכלית. רק אתמול קראתי דו”ח בנושא האי-שוויון בארה“ב, שמצא כי בשלושה עשורים אלה רוב האזרחים לא נהנו מהצמיחה הכלכלית – ההכנסה של החמישון החמישי עלתה ב-18% לעומת 300% (!) אצל האחוזון העליון. לפני מספר ימים עיינתי בדו”ח שנקרא פני החברה בישראל וגם שם נמצא שבישראל יש אי-שוויון ועוני הגבוה משמעותית מזה שבמדינות מפותחות אחרות. אפילו קראתי מאמר של נוריאל רוביני שטען שמרקס צדק. לא להאמין, מרצה בבית ספר למנהל עסקים (אוניברסיטת ניו יורק) מגלה את מרקס!
אבל בעוד אנחנו עדים למאבקים ציבוריים ההולכים ומתפתחים במדינות רבות, דווקא כאן נראה שיש כאלה שחושבים שזמן המחאה עבר. לאלה אפשר לומר: לא רק שזמן המחאה לא עבר, אלא שעכשיו יותר מתמיד יש להגביר אותה. עד עתה לא נעשה שום ניסיון לשנות באופן מהותי את המדיניות הכלכלית (ואל תאמרו לי טרכטנברג) – יש החלטות, יש ועדות, אבל בינתיים לא קרה הרבה. אפשר להתבשם בהישגים הרבים שהושגו, אבל אלו ייעלמו כלא היו אם לא ילוו במאמץ מתמיד לשמר את הלחץ הציבורי על מקבלי ההחלטות.
האחרונים, כשמם כן, מקבלים החלטות אבל לא יותר מכך. קבלת ההחלטה אינה ערובה שאכן היא תקוים. יתרה מכך, גם חוקים הם בגדר הצעה שלא צריך ליישם, בעיקר אלה שנוגעים לנושאים חברתיים. כמו כן, צריך לזכור שיש כאלה שדווקא תומכים במחאה אבל תפישת עולמם שונה מזו שמתבטאת אצל דוברי המחאה, ויש כאלה שיאמרו שהבעיה אינה חברתית אלא כלכלית גרידא, ושתחרות ושוב תחרות תביא לשיפור המצב הקיים.
ועוד דבר אחד נוסף צריך לזכור: התקשורת הממסדית בישראל מתעייפת מהר ורצה תמיד אחרי אותו משהו חדש, שבדרך כלל הוא לא ממש חדש אלא רק נראה כזה. בשלב זה, היא מצפה בכליון עיניים להכריז על הכישלון של המחאה, בדיווחים על ההפגנות במוצאי השבת הקרובה. אני רואה בעיני רוחי אנשי תקשורת שכבר מחדדים את קולמוסם וכותבים שההר הוליד עכבר כי היו בהפגנה רק 100 אלף מפגינים, ובפעם הקודמת היו חצי מיליון, מה שיוכיח לדידם שהמחאה גוועת.
מתחילת המחאה מנסים לומר שזו מחאה שאינה מייצגת את מי שבאמת צריך לייצג את הנפגעים העיקריים של השיטה הכלכלית הנוכחית, העניים, חסרי הדיור, עובדי הקבלן ועוד. לא משנה שאותם דוברים תמכו במדיניות שהביאה את אותם עניים למצבם הנוכחי. לא משנה שדוברי המחאה מדברים על דיור ציבורי ועובדי קבלן כיעדים מרכזיים של המחאה, הרי אי אפשר להאמין להם כי הם והן דואגים רק לעצמם.
עד אשר לא יבינו אלו הקובעים במוסדות השלטון הקיימים שהמדיניות שנקטו בה עד היום לא יכולה להיות המדיניות של מחר, יש להמשיך במחאה. קבלת עקרונות היסוד של המחאה, מלווים בתוכנית מסודרת של יישומם, בפיקוח מתמיד על היישום הזה ובשיתוף קבוע של אזרחים בתהליך, רק אלה יהוו שלב שבו המחאה תוכל לשנות את פניה (וגם אז שינוי הפנים לא אומר הפסקת הפעילות המחאתית). כמו שיש מהפכה מתמדת, יש מחאה מתמדת.



