לגדול בבית ישראלי
כמה גרגרים יש בגביע קוטג’? אין לי מושג מה התשובה, אבל לפני קצת פחות מעשור, כאשר תאגיד שאינו תנובה “העלה את קמפיין ההשקה” לגבינה הגרגרית מתוצרת מחלבתו הוא, זו הייתה השאלה המזכה את המשיב נכונה בטיסה לניו-יורק. בינתיים קמפיין רדף קמפיין, את המונופול ירש דואופול שאת מקומו תפס לבסוף אוליגופול, ומחיר הקוטג’ רק הוסיף ועלה.
הוסיף ועלה עד שעלה קצת יותר מדי על העצבים של יותר מדי ישראלים, שקמו והכריזו על חרם צרכנים כנגד הגבינה שמספר גרגריה לא נודע. על הדרך התברר הרף בו יחליטו עשרות אלפי ישראלים להחרים את הקוטג’: בערך שבעה שקלים לגביע.

ומה צריך להיות המחיר כדי שיחליטו להחרים את הכיבוש?
ובכן, ניכר שעבור מרבית הישראלים מחיר הכיבוש נמוך בהרבה. זה אולי לא הגון אבל זה בהחלט הגיוני: הרי את מחיר הכיבוש משלמים הפלסטינים, ואכן אלו הם המובילים יוזמות להחרמתו. מי יודע, אחרי למעלה מארבעים שנות כיבוש אולי עבורם מחירו יקר אפילו מגביע קוטג’.
לוגית, אם חרם מאיים על הרווחים, אז חרם על חרם מטרתו לשמור עליהם. כך שאין מנוס מהמסקנה שלא רק שמחיר הכיבוש נמוך מכדי להניע ישראלים רבים להחרימו – אלא אדרבא: שהרווחים מהכיבוש נעשו כה גבוהים, שכדי להגן עליהם יש לאסור את החרמת הכיבוש. אחרת, קשה להבין את המוטיבציה לקידום הצעת החוק “למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע”א-2011“, אשר אושרה אתמול (ב’) בוועדת חוקה בכנסת, לקראת הצבעה סופית במליאה. למען הסר ספק, לשון החוק מבהירה ש”חרם על מדינת ישראל” כולל גם “אזור הנמצא בשליטתה”.

לישראלים, אם כן, יש הן מוטיבציה והן חירות חוקית להחרים קוטג’; ואילו ביחס לכיבוש – למעטים יש מוטיבציה להחרמתו. מספרם, ייתכן, אינו עולה על מספר הגרגרים בגביע של קוטג’. אך כך או כך – למבקשים להחרים את הכיבוש אולי מוטב כי יזכו בכרטיס טיסה לניו-יורק באיזה קמפיין השקה של גבינה זו או אחרת, אחרת עלולים יהיו להסתבך עם החוק כאן.
ובכל זאת, אולי בנוסף לרווחי הכיבוש יש לו גם אי אילו מחירים. לא המחירים השחוקים של הזניית הדמוקרטיה בשל שליטה צבאית מתמשכת על עם אחר – באלו כבר דובר רבות, ועבור הישראלים, מחירם, מסתבר, זעום. אלא, המחירים של זליגת הכיבוש אל תוך הקו הירוק. זה אולי לא הגון אבל זה בהחלט הגיוני: אם המחיר שמשלמים הפלסטינים עבור הכיבוש לא מזיז לנו, אולי המחיר שנשלם אנו – יזיז גם יזיז.
“חוק החרם” הוא דוגמא למחיר שכזה: בשטחים הכבושים הרי אין חופש ביטוי לפלסטינים. אחרי שיעבור חוק החרם, בתוך הקו הירוק יהיה קצת פחות חופש ביטוי לישראלים. הנה נורמה כיבושית, עם תג מחיר, שזולגת מערבה אל מעבר לגדר ההפרדה. מחירה, בשלב זה, עדיין זעום. אולי כשיעלה המחיר יחדלו הישראלים מלהגן על הכיבוש מפני החרמתו. אולי אפילו יפעלו לסיומו.
הקמפיין הנוסטלגי של תנובה “לגדול בבית ישראלי” הושק לפני כשנה וחצי. למרות הביקורת על אשכנזיותו של הקמפיין, מסתבר שתנובה היו ציניים בהרבה, ותכננו בנוסף קמפיינים נפרדים לחרדים (“לגדול בבית למהדרין“), ערבים ורוסים. קצת כמו בבדיחה על הצבא שיש לו מדינה, הסתבר בעצם שתנובה היא מחלבה שיש לה צבא. רמטכ”ל תנובה אמר אז: “לתנובה יש חיל רגלים מאד חזק. המשאיות שלנו מגיעות לכל מקום ומנצחות בקרב בשטח… עכשיו אנחנו מחזקים את חיל האוויר שלנו”. על חיל הים, אגב, לא אמר דבר – אולי חזו שם, בתנובה, את המשטים וחששו ממה שיעוללו למותג שלהם.

הנה, אם כן, תמונת מצב של “הבית הישראלי”, קמפיין קיץ התשע”א-2011: תקווה זהירה לאיפוק מצד תנובה, לבל תנצל את עוצמתה הצבאית באופן לא מרוסן; מיאוס ציבורי הדרגתי ברווחים מונופוליסטיים מנופחים; סירוב לשלם את מחיר פירוקו של מפעל הכיבוש או לוותר על רווחיו. הבית הישראלי הזה בונה קוטג’ים על אדמות פלסטיניות, ומיישב יהודים בבתים פלסטינים בירושלים המזרחית. הבית הישראלי הזה מקים סביבו חומות וממוטט את קירותיו על עצמו. לאן מוביל תהליך המיתוג מחדש הזה?
אין לי מושג כמה גרגרים יש בגביע קוטג’.
הכותב הוא מנכ”ל האגודה לזכויות האזרח בישראל


