המשולש של אדמונד לוי

אדמונד לוי סיים את תפקידו בבית המשפט העליון באוקטובר. גם אם כבר יבש הדיו על דעת המיעוט האחרונה שלו בעניין חוק האזרחות, אפשר להניח שהדם שקפא בעורקי הזוגות שהופרדו בשל פסק הדין טרם הפשיר – כך שלא מאוחר לומר כמה מילות פרידה לשופט הזה. בין שלושת פסקי הדין המפוארים ביותר שכתב מחבר קו, שגם אם חלקנו כבר רואים אותו עדיין לא התנסח לגמרי כשלושה עקרונות חוקתיים למדינת ישראל עתידית.

שלושת פסקי הדין הם דעות מיעוט. הניסוי המחשבתי המתבקש מאתנו בעקבות כהונתו של לוי, הוא לדמיין מדינה שבה יגרפו שלוש הדעות את הרוב ברחוב. במוקדמת מביניהן (09.06.05), בבג”ץ ההתנתקות, עמד השופט על זכותם של מתנחלי עזה להישאר בבתיהם. הוא השווה אותם לחלוצים, וכך ערער על ההבחנה בינם לבין אזרחים בגבולות הקו הירוק:

מפעל ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון החל לפני למעלה מ-30 שנים, כאשר אנשי חזון וחלוצים נענו לאתגר שהציבו בפניהם קברניטיה של המדינה […]. הם בנו בתים, עיבדו את האדמה והפכוה לגן פורח, הקימו מפעלים ששימשו לא רק לפרנסתם אלא גם כמקום תעסוקה לרבים משכניהם הערבים. ולא רק את מקומם שלהם קבעו המתיישבים שם, אלא גם את מרכז חייהם של ילדים ונכדים שנולדו להם במשך השנים, ילדים ונכדים שמאז באו לאוויר העולם לא הכירו מציאות אחרת, לא הכירו בית אחר.

בעניין הזכות לקיום אנושי בכבוד, עמד לוי נגד הנשיא בדימוס אהרון ברק וביקש לפסול קיצוצים של הכנסת בקצבאות הבטחת הכנסה (12.12.05). בניגוד לדעת ברק, לוי סבר שהמשפט החוקתי של מדינת ישראל אינו מסתפק בהגנה על עצם ההישרדות של אזרחי מדינת ישראל, אלא שומר עליהם גם מפני חרפת עוני. את דעת המיעוט הדרמטית שלו פתח השופט בשורות של רוני סומק: “הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, / בשכונה שאמרו עליה מעברה. / הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה / עוני.”

בבג”ץ חוק האזרחות, עמד השופט על הזכות לשוויון בין אזרחי ישראל (11.01.12). החוק האוסר כניסת פלסטינים לישראל לחיים עם אהובי לבם, מתקיף את עצם היכולת של אזרחי ישראל לחיות יחד:

טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יוכל הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה. חוששני, כי זו תאיים להשיג כל ישראלי באשר הוא, הואיל וטמון בה הכוח לערער את המסד עליו ניצבים כולנו שכם-אל-שכם. בסופו של יום פגיעה זו […] אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן.

כפי שכתבתי כאן בקיץ – דבר שנאמר כבר כל כך הרבה פעמים – במדינת ישראל מתרחש כעת שינוי דרמטי. הממשלה והכנסת גמרו אומר לייבא את הדיכוי של תושבי השטחים אל תוך ישראל פנימה. מנגד, המאבק לצדק חברתי שעלה מהרחוב עוד לא אמר את המלה האחרונה. שלושת פסקי הדין של לוי מלמדים אותנו את העקרונות החוקתיים עליהם תעמוד תנועה שתחדש את המאבק, ותוכל לתרגמו לכוח פוליטי.

פסקי הדין הם נייר הלקמוס של המפה הפוליטית הנוכחית: נסחו לעצמכם לאילו מתוכם אתם מסכימים, ודעו אפוא אתם עומדים מבחינת החלוקות הרבלנטיות. העובדה שרק מעטים מתוכנו מסכימים לשלושתם, איננה אלא עדות למתח האמיתי שקיים בין דעות המיעוט של לוי, ולשתיקה הגדולה במרכז עשייתו השיפוטית. איך יכולה להתיישב הכרה בזכויות ההיסטוריות של המתנחלים עם מדינה שבה קיים שוויון אזרחי מלא? אני מניח שחלקנו פשוט נגיד שמדובר בצביעות. איך אפשר, לדוגמה, להתייחס להתנחלויות ולהתעלם מהפקעות שיטתיות של אדמה פלסטינית פרטית? תנועה שתאמץ את שניהם – יחד עם צלע שלישית של צדק חברתי – תצטרך ללכת הרבה מעבר למה שאי פעם האמין בו השופט כדי להגיב לאתגרים מסוג זה.

תנועה כזו לא תתנגד לאוניברסיטה באריאל, ושחקניה לא יסרבו לשחק במוסדות העיר הזו. לתושבי אריאל מגיעים תרבות והשכלה ציבוריים לא פחות מאשר לכל ישראלי. להפך, תנועה כזו תעמוד על כך שאוניברסיטה כזו תקיים שיעורים בערבית, תעסיק מרצים פלסטינים ותגייס סטודנטים מכל שכבות האוכלוסייה, ומשני צדי הקו הירוק.

כמו שאין סיבה שהאנשים שבנו את אריאל לא יוכלו ללמוד בה, כך אין גם סיבה לא ליצור בריתות פוליטיות עם מתנחלים שיבחרו לעמוד “שכם אל שכם” עם האזרחים הפלסטינים של ישראל. אבל צריך ללכת רחוק יותר. כפי שהבין לוי בדעת המיעוט האחרונה שלו – גם אם הוא נזהר שלא להודות בכך – עמידה כזו בהכרח תאפשר גם לפלסטינים מהשטחים להפוך לאזרחי ישראל, אם ירצו בכך.

הרעיונות נשמעים מוכרים. בימין ובשמאל, גוברים בשנים האחרונות הקולות המכירים בכך שהם משקפים מציאות של מדינה אחת. הבשורה של השופט לוי – ולכן הוא אולי השופט החשוב ביותר שהיה לנו – היא שגם אם מימושם ידרוש שינויים מעמיקים במבנה של המדינה, הם בשום פנים ואופן אינם זרים לה. להיפך: דעותיו של לוי חוזרות כמעט תמיד להכרזת העצמאות, ובדמיון הפוליטי שהוא מבטא נמתח ממנה ועד למדינה המוקמת בהכרעותיו קו היסטורי רציף.