הנה בא המשיח – קי קיצ קיצוץ בקיצבאות

קיצוץ קצבאות הילדים הפך למשהו שנראה כל כך הכרחי עד שגם אלו שחושבים שעוניים של ילדים בישראל גבוה מקבלים אותו כמובן מאליו. עצם המחשבה שהקיצוץ התקציבי הכללי מחייב קיצוץ של 3.5 מיליארד שקל בקצבאות הילדים מעלה בי חלחלה, כאילו בריאותה הכלכלית של ישראל תלויה בכך. זה אבסורד שאין כמותו כי מסך הקיצוץ ש”המומחים” אומרים לנו שצריך לקצץ (כ-30 מיליארד ש”ח) בשנתיים הקרובות, כ-12% יהיו בקצבאות ילדים. אם זה לא מופרע, אני לא יודע מה מופרע.

תשאלו, מה אני מתלהם? הרי רבים רואים בקיצוץ הזה פתרון כמעט לכל בעיה. הלא, החרדים והערבים מולידים ללא חשבון וקיצוץ הקצבאות יקצץ גם את מספר הילדים. בנוסף, אומרים שהקיצוץ ידחוף אנשים ונשים לשוק העבודה, וזה יקטין עוד יותר את עוניים של ילדים. כך, על פי “המומחים”, ובניגוד גמור למה שקורה במציאות, קיצוץ קצבאות מקטין את העוני. משום מה, מתעלמים מהעובדה שקיצוץ קצבאות הילדים בישראל העצים ולא הקטין את עוניים של ילדים עד לרמה בלתי אפשרית. בנוסף, כשמדברים על קיצוץ קצבאות נשמעת שוב ושוב הטענה שקצבאות אוניברסאליות הן בזבוז. לכן צריך קצבאות דיפרנציאליות. הקשיבו לשר הרווחה החברתי החדש.

פעמים רבות כשמדברים על הולדת ילדים משתמשים במושג פיריון שהוא מושג שלקוח מעולם הייצור התעשייתי. המחקר בנושא ההחלטה אם להביא ילדים או לא נסמך על תיאוריה של אחד הכלכלנים האימפריאליסטים ביותר ביקום – גרי בקר. בקר ניסה להסביר כל התנהגות אנושית, תהיה זו אפליה, החלטה להינשא, פשע, הולדת ילדים או כל דבר אחר, כתוצאה שיקולי תועלת, בעיקר כספית. לפי בקר, המחקר שמנתח הבאת ילדים לעולם צריך להתייחס אל הילדים כאילו היו מוצר צריכה או אמצעי ייצור. על פי המודל של בקר, הביקוש לילדים מושפע מהמחיר של הילד השולי. מסגרת מחשבתית מדהימה. בלי קשר לתוצאות המחקר, מי שמקבל את המסגרת הזו כבסיס סביר למחקר, משהו בתפיסתו לקוי. ילד, נישואים, פשע, עובדים אינם מוצרים. איזה התקדמות מדהימה בחשיבה האנושית, ממש קשה לתאר. מי שמתעניין במסגרת התיאורטית הזו יכול לקרוא מחקר שפורסם החודש ועוסק בהשפעה של הפחתת הקצבאות בישראל על ילודה בקרב קבוצות שונות. כלכליסט מדווח על המחקר. בקריאה שלי את המחקר, ההשפעה של קיצוץ קצבאות על הולדת ילדים אינה דרמטית בכלל.

במדינת ישראל שבה רבים מהעובדים משתכרים שכר נמוך, עבודה היא הרבה פעמים אינה אלא עבדות מסוג חדש שכן מתייחסים לעובדים, שנותרים בעוני, כאל מוצר. בעקבות הקיצוץ הקודם בקצבאות הילדים נמצא שמספר הילדים שחיים בעוני עלה, ושגם אחוז הילדים שבאים ממשפחות בהן יש לפחות עובד אחד עלה לכ-63% מן הילדים. במדינה קמצנית גם עבודה אינה פתרון אלא אולי הבעיה. בישראל עלה שיעור הילדים החיים בעוני ב-61% מאז 1998, בעיקר בשל קיצוץ הקצבאות. אם ב-1998 שיעור הירידה בעוניים של ילדים בעקבות תשלומי העברה במיסים היה 37%, כעת הוא רק 15%. בלי שום עזרה לילדים שיעור העוני היה 41.9%, ממש לא הבדל גדול מ-35.6% כיום. אגב, הביטוח הלאומי צוטט כאומר שקיצוץ הקצבאות המתוכנן יעלה את שיעור הילדים החיים בעוני לכ-41%. כבר עכשיו בטבלאות משוות עוני של ילדים ישראל השיגה את המקום הראשון, אז לשם מה להתאמץ?

הבעיה היא שהכלכלנים מחשבי החישובים לא לוקחים בחשבון את העלות של עוני לכלכלה (הנה גם אני נכנס למסגרת הטיעון הכלכלי), שלא לדבר על נימוקים מוסריים נגד קיומו של עוני בחברה עשירה. כל המדיניות הננקטת מיועדת להשפיע על ההורים כדי שלא יולידו ילדים, בעוד שהילדים שנולדו שלא באשמתם צריכים לחיות בעוני. מעין אבות ואמהות אכלו בוסר ושיני בנים ובנות תקהנה. תחשבו על חברה שבה כל אלו שעובדים לא חיים בעוני, זה היה מוריד משמעותית את שיעור המשפחות והילדים החיים בעוני.

בלי לחפש הרבה מצאתי מספר מאמרים שבדקו את ההשפעה של עוני של ילדים על הילדים עצמם ועל הכלכלה, במונחים של פערי השכלה שבתורם משפיעים על שכר ועל פיריון עבודה, הוצאות בריאות, פשע ובכלל. בארה”ב נמצא שהעלות של עוני של ילדים היא 4% מהתוצר. אם בארץ העלות של עוני מסתכמת באחוז דומה, הרי שמדובר בכ-40 מיליארד שקל. אני לא מכיר מחקר אחד בארץ שבדק את העלות של עוני. הסיבה היא ככל הנראה התאווה הבלתי נשלטת של חוקרים להוכיח שהבעיה שלנו היא החרדים והערבים, ואפילו כלכלנים שוכחים את תלמודם ושוכחים שלעוני יש עלות כלכלית.

אם כן, מה באמת יכול להפחית משמעותית את עוניים של ילדים? כאן נכנסים לויכוח בין קצבאות אוניברסאליות לדיפרנציאליות ובכלל. אבל, אולי דרכים אחרות של תקצוב יביאו להפחתה משמעותית של עוני? ב-2007 פורסם מאמר של ה-OECD  שמצא שקצבאות יעילות יותר מעבודה בהפחתת עוני של ילדים. בשנים האחרונות עקב הקשיים הכלכליים במדינות אירופה שואלים יותר ויותר את השאלה. המסקנה העיקרית היא שגם כאשר מדברים על תוכניות מיוחדות (דיפרנציאליות) להפחתת עוני באוכלוסיות מסוימות, זה צריך להיות במסגרת של מדיניות אוניברסאלית. במחקר שקראתי לאחרונה שבחן מה היה קורה בארה”ב, שבה יש בעיקר הטבות מס להורים שיש להם ילדים, נמצא שקצבאות בשווי של 4000$ לשנה היו מקטינות עוני של ילדים בחצי. יש לזכור שבארה”ב שיעור עוניים של ילדים גבוה משמעותית מאשר באירופה אבל עדיין נמוך מאשר בישראל.

אז נכון שיש לנו עכשיו שר אוצר מוכשר שלומד מהר, אבל כרגיל מלמדים אותו דברים שאולי כדאי שלא ידע. אבל כיון שאינו יודע מה עליו ללמוד, כל כלכלן שמלמדו פוקח את עיניו לכיוון הלא נכון. הבעיה העיקרית אינה שר אוצר זה או אחר, אלא מומחים שניזונים מתיאוריה בעייתית, לא רק בנושא העוני, אלא אפילו בנושא הכלכלי באופן כללי, וציבור שניזון ממומחים אלו ומקבל את דבריהם ללא עוררין.

לא צריך להיות חרדי או ערבי כדי להתקומם כנגד הצגת קיצוץ קצבאות הילדים כהכרח, כל אזרח ואזרחית צריכים לדרוש הפחתה משמעותית של עוניים של ילדים, וקיצוץ קצבאות אינה הדרך לכך. לי קשה לקבל שבאחת מ-25 המדינות העשירות בעולם זהו מצבם של ילדים. תהיה עמדתכם בנושא אשר תהיה, חשוב שתבינו שמוכרים לכם סיפורים ומעשיות.

המאמר באנגלית