"העתיקו את מרכז חייהם"

בתחילת העשור הקודם, כאשר ישראל בנתה את חומת ההפרדה שהרחיקה עשרות-אלפי פלסטינים תושבי ירושלים ממקומות עבודתם, מבתי הספר של ילדיהם, מהשווקים והמרכזים המסחריים בהם נהגו לערוך את קניותיהם וגם מחלק ניכר מידידיהם וקרובי משפחתם, היו בקרב הציבור וההנהגה הפלסטיניים אישים לא מעטים שסברו כי בניית החומה בתוככי העיר היא צעד ראשון לקראת החלטה נוספת, שתפגע פגיעה קשה בתושביה הפלסטיניים של העיר. בניית החומה, אמרו, תוביל בעתיד לשלילת זכות התושבות בירושלים של הפלסטינים המתגוררים בשכונות שנותרו מחוצה לה. בשכונות הללו – כפר עקב, ראס חאמיס, דאחיית אל סלאם, מחנה הפליטים שועפאט ואחרות – מתגוררים כ-90 אלף פלסטינים בעלי זכות תושבות בירושלים.

במהלך השנים שחלפו מאז, נמנעה ישראל מלבצע צעדים בכיוון הזה והימנעותה הובילה לכך שהטענה בדבר כוונותיה והחששות שנלוו אליה ילכו ויישכחו. אלא שכעת, שמונה שנים לאחר בניית החומה, מעשים והתבטאויות ישראליים שבים ומעלים אותם על סדר היום. האות הראשון ניתן לפני כחצי שנה על ידי ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. בהרצאה שנשא בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי חשף ברקת, גם אם ברמז דק בלבד, טפח מהתוכניות המתרוצצות בצמרת הישראלית באשר לעתיד הפלסטינים תושבי ירושלים. בהרצאתו בפני קציני הצבא הבכירים הוא דיבר על האפשרות שעיריית ירושלים תתנער מאחריותה להמשך אספקת שירותים מוניציפאליים לשכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר ותעביר אותה לידי המינהל האזרחי, גוף צבאי שעיסוקו העיקרי (בנוסף לעריכת תיאומים עם הרשות הפלסטינית) הוא באכיפת מדיניותה של ישראל על התושבים הפלסטיניים של האזורים שהסכם אוסלו הגדיר כאזור C.

ברקת טרח אמנם לציין שהצעתו נטולה כל מימד מדיני ושאין הוא מציע לשנות את גבולותיה המוניציפאליים של ירושלים, שהם גם גבולות השטח שסופח ב-1967 למדינת ישראל. הוא אמר שבניית החומה מקשה על עבודת העירייה באזורים שממזרח לה ומאלצת אותה, הלכה למעשה, להפסיק כמעט לחלוטין את מתן השירותים המוניציפאליים שהיא מחויבת לתת שם. במקום לתור אחר דרכים חדשות לעמוד במחויבות הזאת, הוא מעדיף להעביר את האחריות לידי המינהל האזרחי. ואף על פי כן, המהות המדינית העומדת מאחורי הצעתו הביורוקרטית-כביכול של ראש עיריית ירושלים ברורה לחלוטין וגם זועקת לשמים.

מדינת ישראל, שכל מעשיה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים המזרחית מאז 1967 ועד היום נגזרו מחששה האובססיבי והכפייתי מפני מה שהיא מכנה “המאזן הדמוגרפי” בעיר, השתמשה מאז ומתמיד בדרכים שונות, משונות ולרוב בלתי-מוסריות, במטרה להקטין ככל האפשר את שיעור הפלסטינים בקרב כלל תושבי העיר. מעשרות-אלפי פלסטינים נשללה במשך השנים הללו זכות התושבות בעיר. ברוב המקרים היא נשללה בצורה שרירותית לחלוטין, על סמך הטענה שהמשפחה “העתיקה את מרכז חייה אל מחוץ לירושלים”. שכונות כמו אבו-דיס או א-רם, פרברים של ירושלים לכל דבר ועניין הנושקות מבחוץ לגבול המוניציפאלי שלה, נחשבות כמובן לצורך העניין הזה כשכונות שמצויות “מחוץ לירושלים”. על הרקע הזה, קשה שלא לראות בהעברת האחריות על כ-90 אלף פלסטינים ירושלמים מעיריית ירושלים למינהל האזרחי, צעד מקדים לקראת שלילת התושבות שלהם בירושלים.

משמעותו של צעד כזה הוא סילוק תושבי השכונות הללו מירושלים, תוך ניתוקם מהעיר בה נולדו ואליה הם משייכים את עצמם ותוך שלילת הזכויות שהתושבות בה מעניקה להם. ביטול התושבות, אם אכן יתבצע, יהיה צעד אכזרי שתיוודע לו השפעה הרסנית כלפי תושבי השכונות הללו: הוא לא רק ישלול מהם את זכויותיהם בביטוח הלאומי ולא רק ימנע מהם תנועה חופשית בירושלים ובמדינת ישראל אלא גם ינתק אותם מהעיר המהווה עבורם מרכז מדיני, מסחרי, תרבותי ודתי, בדיוק כפי שבניית החומה ניתקה ממנה את תושבי הגדה המערבית. בכך הוא גם יתרום להמשך ריסוקה של החברה הפלסטינית. וכל זאת – במטרה לשמור על מה שמכונה בישראל “הרוב היהודי בירושלים”.

עכשיו, חצי שנה אחרי אותה הרצאה של ברקת במכללה לביטחון לאומי, נעשה צעד נוסף לקראת מימושו של רעיון-העוועים הזה. על פי ידיעה שחיים לוינסון וניר חסון פירסמו ב”הארץ” ב-24 ביולי, מימוש הרעיון של ברקת נדון לאחרונה בפגישה בין מנכ”ל עיריית ירושלים, תת-אלוף (מיל.) יוסי היימן, לבין מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף איתן דנגוט, וראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, תת-אלוף מוטי אלמוז. “היימן ביקש מדנגוט שהמינהל האזרחי, שמתמחה בעבודה עם האוכלוסייה הפלסטינית ובתיאום איתה, ייקח על עצמו חלק מהסמכויות האזרחיות שיש לעירייה”, כתבו לוינסון וחסון. “בין היתר דובר על העברת הסמכויות בתחום הפיקוח על הבנייה וכן האחריות על תפעול שירותי התברואה. בסוף הפגישה סוכם כי תיעשה עבודת מטה משותפת שתוצג לדרג המדיני”.

אזכורו של הפיקוח על הבנייה אינו מקרי. בהקשר הזה, כך נראה, טמנה ישראל מעין מלכודת דבש לפלסטינים בירושלים. מאז הקמת החומה, עיריית ירושלים לא רק חדלה לספק שירותים מוניציפאליים חיוניים לתושבי השכונות שמעבר לגדר (פינוי זבל, התקנת תאורה, שירותי בריאות וחינוך, אספקת מים סדירה) אלא גם חדלה לפקח בהן על הליכי הבנייה. לכאורה, תושבי השכונות הללו נהנים מכך משום שהדבר שיחרר אותם מעולו של אחד מכלי הדיכוי המרכזיים שהשלטון הישראלי הפעיל נגדם מאז 1967. ואכן כתוצאה מהסרת הפיקוח על הבנייה נבנו שם מאות (אם לא אלפי) מבנים חדשים, חלקם גם רבי קומות מרווחים ומפוארים. אלא שהם נבנו ללא תכנון וללא פיקוח כלשהם, וכתוצאה מכך איש אינו יכול לערוב לבטיחות הבנייה הזאת.

ואף על פי כן, ועל רקע מצוקת הדיור החמורה הקיימת בשכונות הפלסטיניות בהן נמשך פיקוח העירייה, הבנייה החדשה בכל זאת משכה אליה (למרות חוסר הבטיחות שלה) אלפים רבים מבין תושבי השכונות שבצד “הישראלי” של החומה. האפשרות לרכוש דירה מרווחת בשכונה השייכת רשמית לירושלים איזנה, כך נראה, גם את סכנות הבנייה לא מתוכננת וגם את טרדות המעבר היומיומי דרך מחסומי החומה. בעתיד הקרוב הם עלולים לגלות שגם השכונות הללו הפכו להיות “שטח שמחוץ לירושלים” ושגם הם “העתיקו את מרכז חייהם אל מחוץ לעיר” ואיבדו עקב כך את זכותם להחזיק בתעודת הזהות הכחולה, המסמנת אותם כתושבי ירושלים.

התנערות גלויה ורשמית של עיריית ירושלים מאחריותה לספק שירותים בשכונות הפלסטיניות שמעבר לחומה, והעברת האחריות לכך לגוף שכפוף לצבא ולמערכת הביטחון, הם צעדים שאין  דרך אחרת לפרשם אלא כהעמקה דרמטית נוספת של מציאות האפרטהייד השוררת בירושלים.