• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הויכוח הוא על אופיה העתידי של החברה

הויכוח בעניין פיטוריו של אדם ורטה הוא בין חינוך לפטריוטיזם עיוור לחינוך לפטריוטיזם בונה, בין חינוך לסגירות לבין חינוך לפתיחות וביקורתיות, בין חינוך לקונפורמיות, צייתנות וצנזורה עצמית, לבין חינוך שמטפח חופש ביטוי, זרימת מידע חופשי והבעה חופשית
דניאל בר-טל

האירוע בבית הספר אורט קריית טבעון מבטא יותר מאירועים אחרים את המחלוקת ואת הקיטוב בחברה הישראלית, שכן הוא מציב שאלות יסודיות לגבי הרצוי בחברה ובמערכת החינוך, שהינה אחת הזרועות המשמעותיות של מוסדות החברה.

שתי אקסיומות צריך להציב כבר בתחילת הדיון, כיוון שחשוב לדעת אותן ולא להטעות את הציבור כפי שעשו כמה מהמתבטאים ומהכותבים בעניין. קודם כל, יש לדעת שחינוך במקצועות רבים כמו היסטוריה, מורשת, גיאוגרפיה, שפה, או אזרחות הוא חינוך פוליטי פר אקסלנס, ואין שום דרך אחרת להסתכל עליו. דרך תכניות הלימודים, הכשרת המורים וספרי הלימוד מדינות וחברות מחנכות את הילד והמתבגר למטרות מסוימות של החברה, מקנות תפיסה מסוימת של החברה ושל המדינה, ומעבירות את הזיכרון הקולקטיבי המקובל על המוסדות הרשמיים. אמנם נכון, שמדינות נבדלות בדרגות החופש שהן מעניקות לבתי ספר ולמורים להעביר את הנושאים האלה במערכת החינוך, אבל בעיקרון החינוך משמש עמים לבניית אחדות, זהות, ופטריוטיזם.

שנית, צריך לדעת שההנחה שסוציאליזציה פוליטית מתחילה בגיל העשרה וכי בגיל זה מגבש הצעיר את הידע הפוליטי פסה זה מכבר מן הידע המחקרי המקצועי. מחקרים משנות השמונים ואילך מראים שילדים קטנים מאוד, כבר בגיל 3-5, מתחילים לבנות את מושגיהם הפוליטיים ומעצבים את יחסם כלפי קבוצת השייכות שלהם, כלפי היריב וכלפי הסכסוך בכללותו. במקרה הישראלי, למשל, ילדים בגיל צעיר ביותר (3-5) כבר מפחדים מהערבים ותופסים אותם כרעים מאד. בגיל 6-7 הם כבר מתחילים לעצב אתוס סכסוך שכולל האדרה של ישראל, דה-לגיטימציה של הערבים, הזדהות עם מטרות הסכסוך כמו ירושלים המאוחדת ותפיסה שהמולדת משתרעת מהים ועד הנהר, תפיסה של קורבנות קולקטיבית ומנטליות של מצור – שמונחלים בתהליך החינוכי.

הפגנה של תלמידי אדם ורטה נגד השתקתו ואיום בפיטוריו. צילום: רמי שלוש
הפגנה של תלמידי אדם ורטה נגד השתקתו ואיום בפיטוריו. מתוך עמוד הפייסבוק לא סותמים את הפה. צילום: רמי שלוש

עכשיו, אחרי שהעמדתי את שתי האקסיומות הללו, השאלה המהותית היא איזה מין אזרחים החברה רוצה בעתיד, וכאן יש אי-הסכמה מוחלטת. אציין כמה נקודות:

א. הוויכוח הוא בין חינוך לפטריוטיזם עיוור לבין חינוך לפטריוטיזם בונה. הראשון מתייחס לקשר נוקשה של היחיד עם המדינה דרך הזדהות טוטאלית עם הקבוצה וקבלה ללא עוררין של כל מטרה, מדיניות, פעולות או מנהיגות, בלי שום ביקורת, גם כאשר החברה מבצעת עבירות מוסריות. השני, לעומת זאת, מתייחס לקשר של נאמנות המשקפת דאגה כאשר החברה סוטה מדרך המוסר או עושה שגיאות – דאגה שמביאה איתה ביקורת גלויה.

ב. המחלוקת היא בין חינוך לסגירות לבין חינוך לפתיחות וביקורתיות. חינוך לסגירות לא מאפשר היחשפות לידע ומידע שאינם עולים בקנה אחד עם הדעה הרשמית, לא מאפשר בדיקה של מידע רשמי או ערעור עליו, ואינו מאפשר דיון בסוגיות שקשורות למידע שכזה, בוודאי לא ביקורת. לעומתו, חינוך לפתיחות וביקורתיות מעודד את התלמידים לחפש מידע ממקורות שונים ומזוויות שונות, לשקול ולהעריך את המידע שנאסף, להעלות שאלות, לנתח עמדות שונות, ולהבין דעות מנקודות מבט מגוונות.

ג. אי-הסכמה נוספת מתייחסת להבדל שבין חינוך לקונפורמיות, צייתנות וצנזורה עצמית, לבין חינוך שמטפח חופש ביטוי, זרימת מידע חופשי והבעה חופשית. התפיסה הראשונה אינה מאפשרת הבעת עמדה שנוגדת את הדעה הרשמית, ואף משתמשת באמצעים שונים כדי להעלים אותה ולמנוע את ביטויה. לעומתה, הדרך השנייה מעמידה בראש סולם הערכים את חופש הביטוי, ורואה בו ערך מקודש שמערכת החינוך צריכה לא רק לדבר עליו אלא גם לקיים אותו כדי להכין את התלמידים לתפקוד כאזרחים בחברה דמוקרטית.

יש כאן, אם כן, שתי תפיסות שונות, וכפי שמראה לנו המקרה הנדון – אנשים שונים כמו גם קבוצות שונות בחברה הישראלית מחזיקים בתפיסות מנוגדות אלו. כמובן שחידדתי את ההבדלים כדי להעמיד את המחלוקת באופן ברור. במציאות התמונה יותר מורכבת, כיוון שהניגודים אינם דיכוטומיים אלא מימדיים, ותתכנה גם תרכובות שונות של עמדות. אבל במהות, הדיון על התפיסות המנוגדות הללו מתקיים כבר כמה שנים, והוא נוגע ספציפית לגישה הפדגוגית הנכונה במערכת החינוך, לתכנים של ספרי הלימוד, ולנרטיב הראוי ללימוד בבתי הספר. הוא בא לידי ביטוי, בין היתר, במחלוקת סביב השימוש במונחים כמו נכבה, פיטורי המפמ”ר לאזרחות אדר כהן ממשרד החינוך, הניסיון לסגור את החוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון, החינוך האינדוקטרינטיבי שהנהיג שר החינוך לשעבר גדעון סער, נזיפה במנהלים ובמורים שסוטים לדעת המערכת מהקו האידיאולוגי-החינוכי הרשמי, הכפשה של חוקרים שממצאי מחקריהם על מערכת החינוך לא מתאימים לאידיאולוגיה הפוליטית של הממשלה, ועוד.

חשוב להדגיש, וצריך להיות ברור לכל אדם, שאי-הבעת עמדה או זהות על ידי המורה מהווה גם היא חינוך פוליטי – לאדישות, להכחשה, ולבריחה משאלות מהותיות שמעסיקות את החברה. מאידך, שאילת שאלות, גירוי למחשבה, עידוד לחיפוש מידע, העמדת הנחה שאין לקחת דברים כמובנים מעליהם, קיום דיון מושכל ופתוח שאין בו פחד להבעת עמדה, וגם הבעת עמדה של המורה הינם, לעניות דעתי, מתכון לבניית חברה שאזרחיה בעלי תודעה פוליטית והיא נושאת ערכים שמתאימים לתקופתנו בקהילה הנאורה אליה אנחנו רוצים להידמות ולהיות שייכים. הממשל הנוכחי, כדי למחוץ כל דיון חופשי, קורא לכל דעה שמתנגדת לעמדת הממשלה “הבעה פוליטית” כביטוי גנאי, ואילו הבעת דעה תומכת כלגיטימית. כך קרה בקיץ של המחאה החברתית. בנוסף, כפי שכבר נרמז קודם, ביטוי עמדה כלשהי בגיל העשרה אינו בעל השפעה כה מכרעת על בני הנוער – שיש להם הורים וחברים, שחשופים לתקשורת, והם שומעים גם את נציגי הממשלה שמביעים את עמדותיהם כמה פעמים בשבוע. המורה הינו רק עוד גורם בין סוכני הסוציאליזציה, ומורים מעטים מצליחים להשפיע על עיצוב תפיסת העולם של תלמידיהם. הוויכוח על דרכה של החברה לא יסתיים עם המקרה הזה. נכונו לנו עוד מאבקים רבים על עתידה של החברה.

פרופסור דניאל בר-טל מלמד בבית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב

לקריאה נוספת

אמירותיה, שתיקותיה | חוה שורץ

כנראה שיעניין אותך גם: