הפלורליזם מתפוגג בדוכן הכעכים

פסח האחרון הביא איתו סערה ירושלמית קטנה הקשורה לחמץ. הסיפור מינורי ונשכח במהרה, אבל אפשר לזהות בו כמה מקווי היסוד של הפוליטיקה הירושלמית החדשה – שהיא בעצם הפוליטיקה הישראלית החדשה. את דבריי אני רוצה למקד בתפקידו של הפלורליזם היהודי בתוך הפוליטיקה הזו ובשאלת יחסו ל”אחר”. הסיפור של סערת החמץ הקצרה יראה מהם גבולות הפלורליזם היהודי, על מה מדברים פעיליו, על מה הם שותקים ומה המשמעות של העמדות האלו לחיים בירושלים ובארץ.

הסערה פרצה בחול המועד כשחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת הימין אריה קינג התפאר בפייסבוק שהצליח בשיתוף פעולה עם העירייה לסגור דוכני מכירת כעכים בעיר העתיקה, במסגרת אכיפת חוק החמץ וכחלק ממאמצו לייהד את ירושלים. קינג זכה באופן מעט מפתיע בלינצ’נטרנט קטן מכיוון שמאל, אולי משום שהצעד שלו נתפס לא רק כגזעני כלפי ערבים אלא גם כ”כפייה דתית” שיש לה השלכות על יהודים.

בשלב הזה הרבה מהטענות ברשתות החברתיות הופנו כלפי סיעת ירושלמים. הסיעה יושבת בקואליציה העירונית עם קינג ולכן כמה אנשי שמאל דרשו מראש הרשימה, רחל עזריה ושותפה למועצה, תמיר ניר, לפעול בנידון. הטענות הופנו אליהם מסיבות מובנות. רחל עזריה היא שומרת מצוות שבאופן מוצהר נושאת את דגל הפלורליזם בעיר. אם לשפוט מפיד הפייסבוק שלי, כשרונה וחריצותה הצליחו לשכנע לא מעט שמאלנים ירושלמים להצביע עבורה ועבור מפלגתה. אחת התוצאות הפוליטיות האפשריות הייתה שהכיסא של מאיר מרגלית, מספר שלוש של מרצ “נשתה” בגלל המגמה הזו.

כתגובה לסטטוס של קינג, “ירושלמים” פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה את הדברים הבאים:

בחג הפסח אנו מצווים לזכור שגרים היינו בארץ מצרים.
חוויית החיים כמיעוט תחת תרבות אחרת היא לא פשוטה, לאף אחד אף פעם. מי כמונו יודע?
חוק החמץ, יהיה דעתכם עליו אשר יהיה, נועד מצד אחד למנוע מראה של חמץ במרחב הציבורי (משום האיסור הדתי החשוב לציבור גדול בישראל, לראות חמץ). מצד שני, החוק כן מאפשר הצגת חמץ באזורים בהם רוב בעלי העסקים אינם יהודים. כך שהעבירה על החוק כאן מוטלת בספק, והאכיפה הסלקטיבית שנעשתה אינה לגיטימית. חיים משותפים זה דבר מורכב. ברור שאם היה כאן רצון אמיתי לשמור על רגשותיו של ציבור באמצעות הידברות ושותפות, היה ניתן לעשות את זה. אבל לא כך היה. כרגע כולנו מפסידים. הסוחרים שציודם הוחרם, היהודים שאינם רוצים לראות חמץ, מי שכן רוצה לקנות חמץ. והירושלמים שפשוט רוצים לחיות כאן ביחד.

עזריה פרסמה סטטוס די דומה בעקבות הססטוס הזה:

אני מקפידה על ‘בל יראה’, ובטח משתדלת לא לפרסם חמץ בפסח לכן הופתעתי לראות שדווקא בשם המאבק למנוע ממכר חמץ בפסח, הפיד שלי התמלא בתמונות חמץ.
ובעניין עצמו תמיר [ניר] עמיתי לסיעת ירושלמים דיבר עם מנכ”ל העיריה, כדי ללמוד מה היה, וסיכמנו שנפעל לוודא שבשנה הבאה הנושא יוסדר ונמצא את ההסדר שאפשרי לכולם בחג הפסח. רק בפשרה ופעילות משותפת אפשר להגיע לפתרונות. תמיד.

כעבור יומיים-שלושה פרסמה סיעת ירושלמים הודעה, לפיה לאחר בירור מעמיק התברר שהעירייה טוענת שהכעכים הוחרמו במסגרת פעילות שגרתית נגד רוכלים לא מורשים ועל כן כל הסערה פרצה לכאורה על לא דבר. תמיר ניר אף האשים את חברי מרצ בניסיון להרוויח הון פוליטי מהעניין. ניר חסון ב”הארץ” פקפק בטענת העירייה ולפי בדיקתו אכן הייתה החרמת חמץ דווקא באזור שער יפו, כלומר במיוחד למען המבקרים היהודים הרבים במקום.

האמת יכולה, לכאורה, להיות לא חד-משמעית. אולי פקידי העירייה אמרו לכל חבר מועצה מה שהוא רוצה לשמוע? לקינג קרצו שהם מחרימים כעכים בגלל החמץ ול”ירושלמים” הצהירו שהכל כרגיל. הפרשנות לפעילות העירייה מגלה איך מתחלק ההון הפוליטי: אריה קינג עושה הון על ידי הוכחה שהעירייה היא גזענית ואילו “ירושלמים” ממזערים הפסדים אצל קהלם השמאלני על ידי הוכחה שהעירייה אינה גזענית. המאמץ של “ירושלמים” לטהר את העירייה הוא גם מאמץ לגרום למצביעיהם השמאלנים להמשיך ולהרגיש טוב עם הצבעתם.

המאמץ, הלא מוצדק כפי הנראה, לטהר את העירייה משמץ גזענות מצטרף לגישה הכללית של “ירושלמים” להציג את עצמם כמי שמציעים פתרון פוליטי לבעיה שמציב קינג, אבל בטקטיקה אחראית ושקטה. אל מול הטענות שהעלו כלפיהם טענו עזריה וניר שהם”משפיעים מבפנים”. הבעיה היא שהשפעה במקרה הזה נמדדת קודם במישור הפומבי, במה שנאמר מול גילויי הגזענות. בכמה פשרנות, קבלת האחר ורוך אפשר להשיב למי שמתגאה בהתנכלות לסוחרים קשי יום רק כי הם ערבים?

כל הדברים האלה לא היו צריכים להיאמר אילולא עזריה וסיעתה היו נושאים את דגל הפלורליזם בעיר. זה הרעיון שנותן משמעות לפעילות הקונקרטית (שקשה שלא להעריך, מכל מיני בחינות) של הרשימה. הרי כאשר נשים לא מופיעות על שלטי העירייה, רחל עזריה לא תחלום על “השפעה מבפנים”, היא תשאג כלביאה מבפנים ומבחוץ כדי לשנות את המדיניות.

אבל הפלורליזם מתרכך כאשר מדובר על פלורליזם מחוץ לקונסנזוס היהודי. וזו הסוגיה הרחבה יותר: במה שמכונה ההתחדשות היהודית בישראל המאבק על פרשנות מכילה יותר להלכה ולאורתודוקסיה נעצר בגבולות היהדות, כלומר ביחסי יהודים ויהודים. כך חברי סיעת ירושלמים תומכים בחילול שבת בפרהסיה בשם הפלורליזם, אבל מתפתלים כאשר הם נדרשים לגנות בפשטות מעשי גזענות מכוערים, או גרוע מזה, הם מכחישים שיש בכלל גזענות.

על השאלה מדוע זה כך אפשר להשיב תשובות שונות, אבל טענתי המרכזית היא שהסיפור הזה מדגים שהפלורליזם היהודי, או המאבק לפלורליזם בהלכה היהודית, לא נושא איתו בשורה לזכויות אדם לכלל יושבי הארץ או אפילו בשורה פשוטה לאווירה פחות גזענית. נדמה שלפעמים להפך. הפלורליזם היהודי משמש ככלי לשימור ואפילו להרחבה של פרקטיקות לא פלורליסטיות עבור לא-יהודים (כלומר ערבים).

אם לשפוט למשל לפי התגובה של “ירושלמים” לקינג, יש סיכוי שבשנה הבאה סוחרי הבייגלה יצטרכו, בפעם הראשונה בהיסטוריה כנראה, “להתפשר” על פרנסתם בשבוע הפסח, כתגובה לקינג ולמען הפלורליזם. שאיפה יפה באוטופיה דו-לאומית, אך לא בירושלים של היום שבה פשרה כזו דומה לבקשה של עגלון מסוסו להפסיק לאכול רק לשבוע.

בפיצה צ’יליז העסקים, סביר להניח, יהיו כרגיל.