ושוב הוא חייל
בכיתי מ-10:24 אתמול בבוקר. אחרי שלוש שעות, הטלוויזיה סוף-סוף היתה על מיוט, אבל העיניים קלטו את סערת ההתרחשות: שוט מגורען של צעיר צנום שאין לטעות בו, הולך בגוף נטוי וספק נגרר ספק נתמך בידי חבורת גברים השולטת בו בבירור. היה זה צילום הווידאו הראשון של גלעד שליט מגיח מהשבי. הוא לבש חולצה משובצת מכופתרת, כל כך חדשה שקפלי האריזה עדיין ניכרו עליה, מכנסיים שנראו כמו ג’ינס וכובע מצחייה שחור.
הכתבים המיושבים של ערוץ 2 השתנקו בהרמוניה ומשכו באפם בסטריאו כאשר צפו בתמונות האלה, שהפכו חלום לאומי בן חמש וחצי שנים למציאות בשר ודם. במשך השנים הללו, אמרתי לעצמי לא פעם ששליט כבר אינו בן החיים או שייהרג בקרוב, כדי לא לשקוע בתקוות שווא בהתחשב בזמן שעבר ובשפיכות הדמים שהתחוללה כאן מאז חטיפתו.
לראות אותו היה כמו לראות אדם אהוב קם לתחייה, וכן, בכיתי – מכיוון שהוריו הפכו אותו לאחד מאיתנו.
למעלה מחמש שנים פניו נכחו בחיינו באופן יומיומי, בתמונות ובסרטוני וידיאו שצולמו לפני שנפל בשבי. גלעד של הצילומים הללו מעורר חיבה בצורה יוצאת דופן. אני נשביתי על ידם. ממש כמו שרבים מאיתנו לא מסוגלים להוריד את העיניים מפעוטות באותן שנים חמקמקות, בהן הם כבר אנשים קטנים אבל עדיין חדורים באיזו נאיביות ובאושר חסר מעצורים.
לראות אותו בהווה היה מדהים: באמצע שנות ה-20 לחייו ואחרי שנים של חיים באימה, הוא עדיין נראה משיי וביישן. קצת יותר חיוור, נושא פחד, בלבול ואולי אפילו מעט ציניות בעיניו התועות, אבל משדר תמימות מושלמת. ואז צה”ל קיבל אותו לידיו.
כאשר הגיע לאדמת ישראל, הדבר הראשון שעשה היה להחליף למדים. העיניים של הבחור בקושי יכלו להתפקס – אולי בגלל הקושי לראות כל כך הרבה אנשים בבת אחת אחרי שנים של בידוד חלקי, אולי בשל ההסתגלות האטית לאור השמש. כאשר יצא החוצה לבוש בבגדיו החדשים, הוא פנה בטעות לימין – וקצין צה”ל עצר אותו בעדינות והפנה אותו לשמאל. ראיתי את התמונות עשרות פעמים ועדיין לא ברור לי אם שליט יכול היה להבין או שהיה לו אכפת לאיזה כיוון הוא הולך.
אולם דבר אחד הוא ידע לעשות היטב: להצדיע. עם הסרטונים החוזרים אין-סוף פעמים, בסלואו-מושן, רואים את זה ממש טוב. זוהי לא הצדעה רגילה שהוא העניק לראש הממשלה, לרמטכ”ל, לשר הביטחון. זו הצדעה מלאת חן – כמו רקדן שהמורה לימדה אותו להרים קודם את המרפק, לאחר מכן את פרק כף היד, לתת לתנועות להוליך את כל הגוף קדימה – “זקוף צאוורך, התבונן לעבר האופק, דמיין את עצמך צומח בהוקרה לנעלים ממך!”, אני כמעט יכולה לשמוע אותה אומרת.
אבל הניחוש שלי הוא שהאדם שהזכיר לו להצדיע, ואיך, היה גבר, מן הסתם גם הוא במדים. וזה עבד. מול עיני הדומעות גלעד שליט עבר באחת טרנספורמציה מבחור חופשי בכובע מצחייה וג’ינס לחייל גאה שוב. כמובן, זה לא היה גלעד שליט עצמו שהשתנה, אלא הסמל של של גלעד שליט, זה שהממשלה והצבא היו חייבים להחזיר לעצמם.
חשתי באירוניה כואבת: במשך למעלה מחמש שנים, נועם ואביבה שליט הפכו אותו לבן של כולם וכך הם גם הצליחו לשחרר אותו בסופו של דבר. ואז המדינה הפכה אותו בחזרה לחייל – המצב בו נפל בשבי.
אחד הפרשנים אמר שהריטואל הזה הוא מסר חשוב לחיילים ישראלים, או חיילים לעתיד: אם תפלו בשבי, המדינה תפדה אתכם. אני מבינה את זה. אני רק פירשתי את זה קצת אחרת: “החייל הזה יכול להיות אתה”. כמובן שאיני מכירה את גלעד שליט, ומאוד ייתכן שהוא מחבק את הזהות הצה”לית בחזרה. אבל זה גלעד הפרטי, לא הסמל הלאומי.
הערה לסיום: הייתי רוצה להיפטר מחמאס לנצח, בשל סחיטת אויביהם בעזרת טיפול ברברי באדם – שאפילו הזכות הבסיסית הניתנת לאסירים, ליצור קשר עם קרוביהם, נשללה ממנו – על מנת לזכות בחופש של רוצחים מורשעים (חלקם). בדרך כלל, איני חוסכת ביקורת מהממשלה שלי, ולא אעשה זאת עכשיו מול חמאס. הנה מחשבותי לעם הפלסטיני: זלזול בחיי אדם לעולם לא יהיה מוגבל לאויב – אפילו כעת, חמאס קבע כי אלף אסירים פלסטינים שווים ישראלי אחד. אנא חישבו על גלעד שליט בפעם הבאה שאתם הולכים לקלפי, ותראו את גורלם של בניכם ובנותיכם אם אי פעם יסתבכו עם החבורה הזאת.




