וילות שרואים משם

הקשת הדמוקרטית המזרחית איבדה כבר מזמן את האפקט שהיה לה בתחילת דרכה בדעת הקהל הישראלית. שיא האפקטיביות והפרסום היה עם קבלת עתירתה בבג”ץ לפני כעשור נגד פיצוי מופרז לחקלאים הממירים קרקע חקלאית שבחכירתם לנדל”ן לצורכי מגורים, מסחר, וכד’. הבג”ץ טבע אז את המושג “צדק חלוקתי”, שפירושו העברת רוב הפיצוי המתקבל עבור קרקע חקלאית שהומרה לידי המדינה המייצגת את הציבור, והשארת החקלאים עם פיצוי עבור קרקע חקלאית בלבד – שהוא הרבה יותר נמוך.

כחבר קיבוץ, אומר בתחילת דבריי שעקרונית אני מסכים עם הקביעה שעבור קרקע חקלאית המומרת למטרות מסחריות מגיע לחקלאי פיצוי של קרקע חקלאית בלבד, כולל כל ההשבחות שנוספו מיום קבלת הקרקע בחכירה מקק”ל או ממנהל מקרקעי ישראל. ההתלהבות שאחזה בחלק מהקיבוצים לנוכח הסיכוי להתעשר במהירות והרבה מנדל”ן עוררה בי התנגדות וכעס.

איננו צריכים להיות סוחרי קרקעות. אם צריך להמיר קרקע חקלאית, אז רק לצרכים חיוניים של הקיבוץ כמו תוספת שיכון לחברים – לא לעשיית רווחים. שוחרי הנדל”ן שבתוכנו הרימו לקשת להנחתה והם הנחיתו. מה שקרה בפועל הוא שעסקות הנדל”ן נעצרו כמעט לגמרי ואף אחד לא מקבל את התמורה, לא הקיבוצים ולא המדינה כמייצגת האזרחים.

מאז ועד היום התרחשו אירועים ותהליכים רבים בחברה הישראלית – משבר החינוך, משבר הרפואה הציבורית, התקפות מצד ימין על הדמוקרטיה, השתלטות הקפיטליזם החזירי, מגיפת ההפרטות, התרחבות העוני, העמקת הפערים, ועוד כהנה וכהנה. אבל הקשת הדמוקרטית המזרחית, אחרי כמה ניסיונות נפל להעלות נושאים כמו קיפוח המשוררים המזרחים בקנון הספרותי, הייתה לגוף וירטואלי שעוסק כמעט אך ורק בהתקפה על הקיבוצים והמושבים בנושאי קרקעות.

הצלחתה הראשונית הראתה לה היכן לחפש את ההון הציבורי והפוליטי. כאילו אין קבוצות הון בישראל, אין טייקונים, אין מונופולים, אין עמלות מופרזות בבנקים. יש רק אוצר אחד כאן: קרקעות ההתיישבות. שם אלדורדו. משם תבוא גאולת הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. כפי שכותב משה קריף, איש הקשת (“ראי אדמה”, ידיעות אחרונות 3.2.2011): “האדמה היא המראה. מדוד לי מהם נכסיך הקרקעיים ואדע מהם נכסיך הפוליטיים”.

מעניין – נוחי דנקנר, יצחק תשובה, עידן עופר, שרי אריסון ודומיהם אינם בעל נכסים קרקעיים אדירים, אבל השפעתם הפוליטית, הישירה והעקיפה, היא רבה. ואילו בעלי הנכסים הקרקעיים הגדולים, השולטים על מיליוני דונמים – המושבים והקיבוצים – ייצוגם הפוליטי מזערי כיום והם נתונים להצרה גוברת והולכת של זכויותיהם בקרקע על-ידי מנהל מקרקעי ישראל.

אבל מה חשובות העובדות, כאשר צריך למצוא מקור קל להון פוליטי.

כמי שפעיל בשורות אלה המבקשים לחדש את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל, עליי לומר שלא ראיתי את אנשי הקשת מובילים מאבקים של עובדים על זכות ההתארגנות ועל שיפור תנאים ושכר. לא ראיתי אותם בחיפה כימיקלים דרום, בחברת האוטובוסים מטרודן, במפעלי אקרשטיין בירוחם, במאבק עובדות הניקיון והמאבטחים באוניברסיטת באר שבע ובעוד מאבקים שבשנים האחרונות מוביל ארגון “כוח לעובדים”. אם מישהו מאנשי הקשת השתתף במאבקים האלה, היה זה בפרופיל מאד נמוך. אנשי הקשת גם לא ניצבים בראש המאבק נגד הכרסום בדמוקרטיה, למרות ששם תנועתם כולל בתוכו את המילה הזאת. אבל כשמגיעים לנושא הקרקעות, או אז הם מתעוררים ומנסים למחזר את הצלחתם בעבר.

באחרונה מצאו אנשי הקשת מטרה חדשה: המועצות האזוריות. אין כל טעם בקיומן, הם אומרים בפנייה לשר הפנים. לדבריהם, לא ייתכן שמועצות אזוריות דלילות תושבים, יחלשו על שטחים אדירים, 81% משטח המדינה, ויקבלו ארנונה גבוהה ממפעלים שרוב עובדיהם באים מערי הפיתוח. צריך להעביר את המפעלים לרשות המקומית העירונית הקרובה כדי שהארנונה תעבור אליה לרווחת התושבים.

שינוי שטחי שיפוט

אינני מתנגד עקרונית לתיקוני גבול בין מועצות אזוריות לערי פריפריה לטובת האחרונות, בתנאי שהרשויות המקומיות הנהנות הן גם אלה שייתנו את השירותים המוניציפליים לאותם מפעלים, כפי שעושות המועצות האזוריות. אם זה מה שקרה בקמ”ג, שעבר מרשות המועצה האזורית תמר לרשות עירית דימונה, אין לי עם זה שום בעיה. הוא הדין אם בה”ד 1 עבר מרמת נגב למצפה רמון ומקבל את כל השירותים ברמה הנאותה מהמועצה המקומית. אבל אם המלונות שלחוף ים המלח בהם עוברים עשרות-אלפי אנשים כל שנה יכולים לקבל את השירותים המוניציפליים רק מהמועצה האזורית תמר, אז גם הארנונה מהמלונות צריכה להגיע למועצה האזורית.

אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית טוענים עוד, כי השטחים העצומים עליהן חולשות המועצות האזוריות חסרים לערי הפריפריה הנחנקות מחוסר קרקע לשיכון ולפיתוח. לדבריהם, זוהי הנצחה של חלוקה אנכרוניסטית של קרקעות לקבוצות מועדפות, כי ההתיישבות החקלאית האידיאולוגית עברה מן העולם; עכשיו המושבניקים הם ברובם משפרי דיור ויישובי המועצות האזוריות נהפכו לפרברי וילות עבור העשירון העליון בישראל.

כחבר משאבי שדה ותושב המועצה האזורית רמת נגב יצאתי מביתי, עליתי על גג בריכת המים שבראש הגבעה וסרקתי את השטחים סביב הקיבוץ שלי בניסיון לאתר את הווילות של העשירון העליון. לא מצאתי. אני מזמין את אנשי הקשת לעזור לי בחיפושים. אולי הם ימצאו. ההכללות של אנשי הקשת כפי שהובאו לעיל הם דמגוגיה צרופה. יש שכונות וילות בחלק מהיישובים הכפריים באזור המרכז, אבל לא הן המקרה הנפוץ. יש גם לא מעט קרקעות מתוכננות מוכנות לבנייה, אבל הקבלנים אינם ממהרים לבנות משיקולים שלהם. לא ראיתי את אנשי הקשת תוקפים אותם כפי שהם תוקפים את ההתיישבות.

החקלאות הישראלית חיונית למדינה. היא פחות אידאולוגית כיום ויותר מוכוונת פרנסה, אבל זה לא באשמתה. תנאי הפעולה של החקלאות השתנו לרעה והרווחיות ירדה. קשה להתפרנס היום מחקלאות ולכן יש נטישה מסוימת. אבל אין להשלים עם מגמה זו ויש לפעול למען חידושה של החקלאות בכל שטח אפשרי. החקלאות שומרת על אדמות המדינה, מספקת מזון, מייצאת ומשפרת את המאזן האקולוגי של ישראל באמצעות שטחים ירוקים ושימוש במים מושבים.

רוב השטחים של המועצות האזוריות הם שטחים חקלאיים או שטחים שאינם ניתנים לעיבוד או שטחי יער ושמורות טבע. לא נדל”ן. שינוי חלוקת העושר בישראל יבוא דרך הגדלת חלקו של המיסוי הישיר הפרוגרסיבי והפחתת חלקו של המיסוי העקיף בכלל המס, ולא באמצעות הפקעת קרקעות מרשות המועצות האזוריות, קל וחומר פירוקן. והחשוב ביותר, המועצות האזוריות מעניקות שירותים מוניציפליים ליישובים קטנים, רובם בפריפריה, בני מאות או אלפים ספורים של תושבים, שבכוחות עצמם אינם מסוגלים לקיימם ברמה הנאותה. פירוק המועצות הללו ידון אותם לנסיגה חמורה באיכות חייהם, לחיים של נחשלות. אני מקווה ששר הפנים לא ישעה לבקשת אנשי הקשת ואילו הם, את שלהם כבר השיגו – יש כותרת בעיתון.

אז אולי תפסיקו כבר את ההסתה נגד ההתיישבות ותמצאו יעדים חשובים יותר לעתיד החברה הישראלית?

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה

לתשובתו של משה קריף