זה הכי כצאן לטבח

הילדה שלי רוצה ללכת לטקס יום הזכרון ואני משתגעת. מה עשיתי לא נכון? היא מסתכלת עליי בעיניים מיואשות. מה כבר ביקשה? לטעום מהנורמטיביות? להרגיש פעם אחת קצת מה”כולנו”? להיות סוף סוף טיפה כמו כולם? ואני יודעת שהיא לא אשמה, והיא כבר גדולה מספיק, ואני לא אומרת לה מה לעשות. “אבל הייתי בטקס יום השואה והיה בסדר, אז למה לא?”

גיל 12, פעם ראשונה טקס יום השואה. שבוע שעבר סיפרתי לה בפעם הראשונה על השואה. דווקא לא לקתה בהלם כמו שחששתי. טוב, הגיל עושה את שלו. הקטנה נשארה איתי בבית. היא לא רוצה לשמוע על מלחמות וכל הדברים האלה שהיו. באמת, אני חושבת, בשביל מה זה טוב? ובכלל, כנראה עם יצר ההישרדות הלקוי שלי לא הייתי מצליחה להציל אותה מהשואה, אז לפחות מיום השואה אני יכולה להציל.

אז מה הבעיה שלי עם יום הזיכרון? למה אני לא חוגגת את החג הלאומי החשוב הזה שנמצא בלב הקונצנזוס? למה גם בזה אני לא יכולה להיות פשוט כמו כולם?

אני שונאת את יום הזיכרון כי החג הזה (כן, סליחה, אני קוראת לו חג. יש לו את כל הסממנים. הטקסים והחולצות הלבנות והארשת החגיגית של המבוגרים), כי הוא בעיניי היום שמסמל יותר מכל את כל הדברים שאני שונאת כאן. בעיניי, לראות מדינה שלמה עוצרת את המכוניות, יוצאת מהאוטו ועומדת דום, זה הכי כצאן לטבח. ביום הזה אנחנו מזכירים לעצמנו ומלמדים את הילדים שלנו שאי אפשר אחרת. שמה לעשות, ככה זה. עם קטן מוקף אויבים שרוצים לזרוק אותו לים. עוד מלחמה ועוד מלחמה. יש לנו מלא הוכחות.

אני זוכרת את עצמי יושבת על המדרגות בבית של ההורים שלי מול הטלוויזיה ובוכה את כל הסיפורי חיילים מתים האלה. כי באמת זה עצוב וזה קורע את הלב. הפחד היומיומי הזה, לאבד את האנשים הקרובים אליי, קשור גם לאינסוף סיפורים ששמעתי מגיל כל כך קטן. היה לי ברור שמישהו ייהרג. מישהו שאני אוהבת. אני חושבת שאפילו היו לי מחשבות כאלה של לדמיין מי ייהרג ממי שאני מכירה. זה חלק מלהיות ישראלי, לא?

בחג הזה אנחנו לומדים להיות ישראלים, אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים הכי חזק שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. כמה רעש עשו כשנהרגה אישה במלחמת לבנון? (סליחה אם אני מבלבלת וזה היה במלחמה אחרת) כי כשגברים מתים זה חלק מהעולם. כמו השמש וכמו הים. ואני מתאבלת ביום הזה לא רק על כל הגברים האלה שמתו במלחמות (אלפים? יותר מאלפים? אני שונאת היסטוריה), אלא גם על אלה שחיים. אני מתאבלת על הבנים שנולדים כאן, שכשאמא שלהם מגלה עוד בהיריון שהיא בהריון, כבר נצבט לה הלב. כי היא יודעת שמעכשיו ועד עולם היא תפחד שהוא ייהרג. והיא תגדל אותו בידיעה שאולי בגיל 18 או קצת אחרי היא תצטרך להיפרד ממנו לנצח ושגם החיים שלה ייגמרו. ואני בטוחה שזה גורם לה לגדל אותו קצת אחרת. אולי טיפה להרגיש אליו פחות. אולי להיפך, להרגיש אליו כל כך הרבה שהוא לא יוכל לנשום. אבל הרי הוא כאן לזמן כל כך קצוב, אז…

ואני מתאבלת על הגברים שבחיים שלי ועל זה שאין להם מושג כמה החיים שלהם חשובים. לא רק בשבילי, אלא גם בשביל כל הנשים האחרות. שהלב שלנו כל כך נקרע בגללם ומשום כך שכשיש להם צו שמונה אנחנו לא יכולות להגיד פשוט – לא, אל תלך. אני לא מסכימה. ואנחנו לא מצליחות להראות להם שמשהו בתוך הגוף שלנו רוצה לעמוד בדלת ולחסום אותה ולא לתת להם ללכת לשם.

עכשיו אני מבוגרת. כבר הייתי כמבוגרת בכל כך הרבה מלחמות. כבר שמעתי מספיק את ההכול בסדר שלהם כשהם חוזרים. שכן שאמר לי – כבר שבוע עבר ואני לא מצליח לתפקד בעבודה. שבוע שלם, באמת לא בסדר, אחרי חודש של טירוף בלבנון, ואני לא יודעת כמה מהמחלקה שלו נהרגו, ממש לא מעט, וכבר שבוע והוא לא מצליח לתפקד. ואני רק מלחשוב עליו עכשיו לא מפסיקה לבכות. או החבר של אח שלי שחזר מג’נין באמצע לחופשה (איך קראו ל”מבצע” הזה? כל השמות המטורפים של הקופירייטרים הצבאיים) וההלם הכי גדול שלו מכל הדבר הזה היה לראות את הסטודנטים שוכבים על הדשא כאילו כלום. וחבר אחר שלא נכנס ללבנון אבל חודש שכב מחוצה לה והפגיז. חודש שלם כל הזמן. גם בכלכלה כמו בהיסטוריה לא טרחתי להבין אז אני לא יודעת בכמה פגזים אפשר לבנות בית, אבל איפה הכסף הזה כשנגמרת המלחמה? והחבר הזה, החבר העדין וטוב הלב שלי, שאני מכירה מאז שנולדתי הפגיז והפגיז והוא ידע כל הזמן שבטח יש שם מישהו בצד השני של הפגזים. הרבה הרבה אנשים ובתים ועצים ושטחים פתוחים שהוא אף פעם לא יראה ולא יכיר.

ואז הם חוזרים, ואנחנו רוצות אותם בבית. אנחנו רוצות אותם נוכחים, ומתפקדים, ואוהבים. אנחנו לא מבינות למה הם לא מספרים לנו מה היה היום בעבודה ולמה הם לא שמים לב שהסתפרנו. אבל על המלחמות שלהם אנחנו לא באמת רוצות לשמוע ונוח לנו שהם לא רוצים לספר. אנחנו לא רוצות לדעת מה הם עשו, אנחנו לא רוצות לדעת מה עשו להם. אבל לכולם יש את החור הזה בתוך הלב. וגם אם הם לא היו במלחמה, וגם אם הם לא היו בצבא בכלל, רק מלהיוולד כאן החור הזה נוצר. הוא נוצר קטן בלידה ואז כל יום זכרון וכל הקראת שיר וכל רשימה של נופלים החור הזה גדל וגדל. ואני רואה את האנשים האלה שאני כל כך אוהבת ושהם צריכים להסתובב עם החור הגדל הזה בתוך הלב ואני לא מוכנה לחגוג את זה יותר. אני כבר מבוגרת ובכל אחת מהמלחמות האלה, הפגנתי את כל ההפגנות שהיו, וצעקתי ברחובות אבל אף אחד לא שמע. ואז שבוע אחרי אנשים התחילו להבין שבאמת זו היתה טעות, וששוב חיילים נשלחו להרוג ולהיהרג ושאפשר היה למנוע את זה ואחרי איזה חודש חודשיים כל העיתונים מלאים בזה וגם הפוליטיקאים מתנצלים בדרכם המעוותת ואז עוברות שנתיים ושוב, אותו דבר.

וכל הזמן שאני כותבת המחשבה שרצה לי בראש זה – מה את עושה? איך את מעיזה ואיך ירגישו המשפחות השכולות? ואני חושבת על החברה שלי שאמורה בערב אחרי שהייתה בבוקר בקבר של אבא שלה, לצאת במחולות ובשמחה על זה שיש לנו מדינה. אני והמילים שלי זו הבעיה האחרונה שלה היום.