חבורת סוד מוחלט בהחלט

פרופ’ יחזקאל דרור פירסם בשבוע שעבר מאמר ב”הארץ”, העוסק בדיון הציבורי על תקיפה אפשרית של מתקני הגרעין באיראן. דרור פותח את מאמרו בהודאה במובן מאליו: עקרונות הדמוקרטיה מחייבים דיון ציבורי בשאלת תקיפת מתקני הגרעין האירני. אולם שאר המאמר מוקדש לחוסר התוחלת שבקיומו של דיון כזה, ולכך שלמעשה אין לשתף את הציבור בתהליך קבלת ההחלטות. דרור טוען כי יש להפקיד את הדיון בידי האנשים המוסמכים לכך, ומסכם: “יש לקוות שהדיון הציבורי, שבוודאי לא יכול לעזור, לפחות לא יפריע”.

יש במאמר כמה טענות שמתבקש להיטפל אליהן – כגון האמון שדרור רוחש לתבונתם, למניעיהם ולאחריותם של מקבלי ההחלטות הנוכחיים. אבל אני דווקא מבקש לשוב ולדון בסוגיה העקרונית שעלתה על סדר היום שלנו במהלך המחאה הקיץ, ושמאמרו של דרור שב ומעורר: מקומו וחשיבותו של הציבור בתהליך קבלת ההחלטות, בנושאים בהם לכאורה ישנה עדיפות מובהקת למומחים או לשותפי סוד.

אז מדוע חושב דרור שהדיון הציבורי מיותר? הנימוק המרכזי פשוט: משום שהמידע הרלבנטי סודי, ומטבעו של הנושא אי אפשר לדון בו בגלוי. לכן, לרובנו הגדול אין מה לתרום לתהליך קבלת ההחלטות כי אנחנו פשוט לא מכירים את העובדות, וכל שנותר הוא להפקיד את הנושא בידי מי שהדמוקרטיה מינתה לכך – ולקוות לטוב.

אולם זו טעות לחשוב שאי-ידיעת הסודות בהכרח הופכת את הדיון הציבורי לחסר ערך.

ראשית כל, חשוב לזכור שגם המידע שיש לשותפי הסוד הוא מידע חלקי, ובכל מקרה עדיין מדובר בסיטואציה של אי-ודאות. מידע חלקי לא תמיד עדיף על פני חוסר מידע. סכנה אחת היא שאנשים – ושותפי סוד בכלל זה – נוטים להתבסס על המידע שיש להם תוך הזנחת עובדת אי-הוודאות. כלומר, האשליה לה מועדים שותפי הסוד ש”אנחנו בסה”כ יודעים מה הסכנות ומה התרחישים ומה יהיה בכל תרחיש” – אשליה המבוססת על מידע חלקי וסודי – גרועה מבורות מודעת. סכנה נוספת שיש בהתבססות על מידע חלקי, היא שהוא יוצר הטיה שמעוותת את התמונה. הבעיה מוכרת לרבים מאיתנו דווקא מהתחום בכלכלי, בו ישנו ערעור על ההסתמכות על מומחים ועל עצם הרעיון שיש קשר בין מומחיות בתחום ליכולת ניבוי.

שנית, המצב בו שותפי הסוד יושבים למעשה באותו החדר, יודעים את אותם הדברים ושותפים לאותן הערכות יוצרת “תא תהודה”: הטיות נוטות להנציח ולחזק את עצמן. הדיון הציבורי הכרחי כדי לצמצם סכנה זו ולמנוע היזון חוזר ההופך מידע חלקי או הערכות לא-מבוססות לקונספציות הרסניות.

שלישית, עמדותיהם של שותפי הסוד אינן מקריות. סביר להניח שהם זכו למעמדם (גם) משום שהם חולקים תפיסות דומות (“ביטחוניזם”), ועל-כן שותפים להטיות דומות המעוותות את שיפוטם. המקרה המפורסם של מינוי אדם על בסיס עמדתו בנושא שעל הפרק הוא דווקא מקרה שנמנע – השמועות שלפיהן האלוף גלנט יועד לרמטכ”לות משום שתמך בתקיפה. הביטחוניזם – לפחות כמו כל תפיסה אחרת המשותפת לכל המתדיינים בנושא כלשהו – יוצר הטיה הן בגיבוש ההערכות, והן כתפיסת עולם הכוללת מרכיבים ערכיים שונים. גם אם קיימת מחלוקת בין שותפי הסוד בנושא זה או אחר (כולל תקיפת איראן), טווח הדעות והגישות הקיים בציבור וודאי רחב ומגוון יותר, ועל-כן מהווה תרופת-נגד להטיות שיוצרת האחידות המחשבתית היחסית בקרב שותפי-הסוד. כמובן שהדיון הציבורי מועד להטיות משלו, אולם לצורך קבלת החלטות הרבים עדיפים על-פני המעטים, ועדיף מגוון עמדות והטיות שיכולים לבטל זו את זו או להתעמת זו מול זו.

רביעית, מההנחה שידיעת העובדות הכרחית לגיבוש עמדה שמבוססת עליהן, לא נובעת המסקנה שלציבור אין כלים להכריע בסוגיה סופו של דבר. כמובן שיש לנו כלים – המומחים ושותפי הסוד עצמם הם הכלים שלנו. אמת, איננו יכולים להעריך באופן בלתי תלוי את המסקנות שלהם. אבל אנחנו מכירים את רוב שותפי הסוד היטב, ויש לנו הערכות מבוססות למדי של היכולות וההטיות שלהם, כמו גם של השקפות העולם שלהם. לכך מתווספת היכולת להבחין בין נימוקים טובים לנימוקים גרועים גם בתחומים רבים בהם איננו מומחים. אז אולי אין לנו כלים לגבש עמדה “לבד”, אבל יש לנו כלים לבחור בין עמדות שונות שהמומחים (או שותפי הסוד) שכן יכולים לגבש עמדה לבד מציגים בפנינו. מבחינה זו, התקיפה באירן אינה שונה מהותית מנושאים בעלי השלכות כלכליות סביבתיות, חינוכיות וכיו”ב. בתחומים רבים וחשובים, גם אם המידע גלוי, הוא למעשה נגיש למעטים שמסוגלים להקדיש את הזמן לאיסופו וגם יש להם את הידע והיכולת להעריכו. האם נוותר על דיון ציבורי בתחומים הללו? אם לא, מדוע דווקא בנושא התקיפה באיראן?

חמישית, הדיון כולל מרכיב ערכי מכריע, למשל, מתן משקל לסיכונים וסיכויים שונים – כיצד נעריך את משקלה של שואה גרעינית בהסתברות זעומה מול כמה אלפי הרוגים בהסתברות גבוהה? יתר על כן, האם ניסוח השאלה במשפט הקודם לא נשען על הנחות מהסוג שגם פרופ’ דרור משייך לדיון הציבורי: האומנם השלמת פיתוחה של יכולת גרעינית אירנית משמעותה איום ממשי בשואה גרעינית? האם יש טעם בתקיפת תכנית הגרעין אם הצלחתה של התקיפה לא מובטחת? בעצם, מה ייחשב להצלחת התקיפה – דחיית התכנית הגרעינית בשנתיים? מלחמה עד הפלת המשטר? שאלות אלו אינן נחלתם של מומחים, וכולנו לא רק רשאים אלא מחויבים, כמי שחרב תלויה מעל ראשם, לעסוק בהן.

שישית, מעניין לנסות לדמיין “מה היה אילו” – אילו הדיון הציבורי היה מתנהל במלוא עוזו כבר לפני שנים, האם שורה של מנהיגים ישראלים היו מרשים לעצמם באותה קלות-דעת לסכל כל סיכוי לשלום עם הפלסטינים ולבוז לגישושי השלום של הסורים, במקום לנהל מדיניות נחושה שמטרתה להגיע להסכמים הן עם הפלסטינים והן עם הסורים לפני שישראל מגיעה לנקודה בה עליה לבחור בין מלחמה עם איראן לבין החיים לצדה של איראן גרעינית?

לסיכום, פרופ’ דרור מוותר על עקרונות הדמוקרטיה דווקא בהקשר בו הדיון הציבורי נראה חיוני וחשוב במיוחד, הן בזכות תרומתו לאיכות תהליך קבלת ההחלטות והן משום שהציבור צריך להכריע לגבי ההיבטים הערכיים השונים; וכמובן כביטוי לריבונותו, אחריותו לתוצאות והעובדה שהוא עתיד לשאת במחיר.