טיהור אתני ועוד איך: תשובה לבני מוריס

בדרך לירושלים, בין באב אלוואד לקסטל, במחלף שנקרא בעברית מחלף חמד שמשני צדי כביש מספר 1, בולטים בחריגותם בנוף הבתים הערביים של אבו ע׳וש (גוש), עין ראפה ועין נקובה. במאמרו ב״הארץ״ מ-20.10 תחת הכותרת ״תעמולה פרו ערבית״ – חלק מפולמוס נרחב מעל דפי העיתון – טוען החוקר בני מוריס שהם-הם עדות לכך שלא הייתה מדיניות של טיהור אתני כלפי הפלסטינים בשטחה של מדינת ישראל. אולם הישארותם של אבו ע׳וש ועין ראפה, כפר וחצי בלבד מתוך מאות כפרים ויישובים פלסטיניים שהתקיימו באזור שבין ירושלים, בית שמש, רמלה, לוד, יפו ואף עד חדרה צפונה ובאר שבע דרומה, היא דווקא הוכחה לכך שכן התרחש טיהור אתני ולא להפך כפי שמעוניין מוריס לטעון (ולגבי עין נקובה הוא טועה: אלה הם תושבי בית נקובה שכן גורשו מכפרם הממוקם מול עין נקובה של היום. לאחר גירושם הם נדדו כמה חודשים באזור, שלחו בקשות ותחינות לשלטונות הישראלים והפעילו קשרים ופרוטקציות עד שקיבלו היתר להישאר בתוך גבולות המדינה אך לא לשוב לכפרם ולא לקבל בחזרה את בתיהם ורכושם. המדינה נתנה להם חלקת אדמה השייכת לכפר סובּא על גבעה הניצבת מול כפרם המקורי, שם הם החלו לבנות בתים חדשים כאשר בתיהם המקוריים נכבשים מול עיניהם על ידי מתיישבים יהודים. זה המצב עד היום).

טיהור אתני, לפי ההגדרה הרשמית של האו״ם, הוא הפיכת אזור להומוגני מבחינה אתנית באמצעות שימוש בכוח או בהפחדה להוצאת אנשים מקבוצה אתנית או דתית אחרת מאזור נתון. מגוחך אפוא להשתמש באי-גירושם של תושבי אבו ע׳וש ועין ראפה, שכונה קטנה של הכפר סֹובּא שגורש, כעדות להיעדר מהלך של טרנספר. דווקא הימצאותם היום באזור ההוא, כנטע ערבי ״זר״ במרחב מיוהד, היא עדות למהלכים דמוגרפיים לא טבעיים שהתרחשו באזור. עדות לגירוש ולהעלמת הרוב המוחץ של הפלסטינים ויצירת מרחב יהודי הומוגני.

הסיבות והנסיבות להישארות חלק מהעם הפלסטיני בתוך מדינת ישראל משתנות מאזור לאזור ומכפר לכפר. אך גם תושבים רבים מן האזור האמור היו מועמדים לגירוש, והסיבות להינצלותם מטרנספר לא בהכרח מחמיאות למשטר הקולוניאלי הישראלי שאפשר להם להישאר. משום שזה חולני להשאיר אדם בביתו ובמולדתו רק על מנת שישמש כוח עבודה אצל הכובש החדש. אדם לא אמור לעבור כניעה משפילה, ניצול, סחיטה או בגידה בעמו כדי להשיג את זכותו הטבעית על ביתו. פלסטיני לא אמור להיות בן חסות של אדון יהודי כדי לשרוד את הנכבה והטרנספר. ג׳סר אלזרקא, הכפר הערבי היחיד שהושאר לאורך החוף, נשאר בזכות התערבותם של תושבי זיכרון יעקב – ולא כי דאגו לשכניהם, אלא כי היו צריכים פועלים, שלא לומר עבדים, שימשיכו לעבוד אצלם. כך גם לגבי הכפר פרידיס. זו עמדה שאמורה לבייש את בעליה.

הכפר עילבון שבגליל חזר להתקיים רק בזכות לחץ בינלאומי. אחרי הטבח שביצעו חיילים ישראלים ב-12 צעירים, הם ציוו על התושבים לצאת מהכפר צפונה. חיילים ישראלים ליוו את השיירה של תושבי עילבון וכפרים אחרים בסביבה עד גבול לבנון כדי להבטיח שהם יוצאים מגבולות המדינה. מה זה אם לא טרנספר. לגבי כפרי המשולש שבני מוריס מזכיר במאמרו, הם סופחו למדינת ישראל על תושביהם (קרוב ל-40 אלף) בתחילת 1949 על פי הסכם רודוס ונדיבות לבו של המלך הירדני עבדאללה. מוריס יודע שעל פי ההסכם והסיכומים עם מדינות מערביות ישראל התחייבה לא לגרשם. לא כדאי להביא את הפלסטינים אזרחי ישראל כהוכחה שלא היה טרנספר, כי הם, אחוז קטן ביחס למגורשים, הם ההוכחה שכן היה טיהור אתני.

גם בהנחה שלא הייתה החלטה רשמית (ליתר דיוק אין בידינו מסמכים) לביצוע טיהור אתני בשלב הראשון של הכיבושים, הרי ביוני 1948 ממשלת ישראל החליטה בישיבה רשמית החלטה גורלית בעניין. היא החליטה שלא לאפשר לפליטים הפלסטינים לשוב לכפריהם ועריהם. גירוש פלסטינים ממקומות נוספים המשיך גם אחרי מועד זה. כל קצין שגירש או גרם לבריחת פלסטינים אחרי יוני היה כבר מצויד בהחלטה ממשלתית והוראות ברורות למנוע בכל מחיר את שיבתם. אלפי אזרחים פלסטינים לא חמושים שניסו לחזור לבתיהם נורו למוות או נפגעו שוב על ידי הצבא הישראלי בהתאם להחלטה זו, ואלפים רבים אחרים הונסו בחזרה. כן, גורשו בחזרה בכוח הנשק.

נצרת ניצלה בזכות שילוב של כמה גורמים: קדושת העיר הנוצרית, לחץ בינלאומי והחלטה נקודתית של קצין ישראלי. הגנרל ״הקנדי״ בן קונדלמן שחתם על הסכם הכניעה של נצרת בשם דוד בן גוריון סירב לבצע את הפקודה לגרש את תושבי העיר. התנגדותו לגירוש הייתה עמדה יוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל.

מה מחביאים הארכיונים

מוריס יודע, שהטענה לפיה מנהיגים ערבים הם שקראו לפלסטינים לעזוב – אינה אמיתית. לא הייתה אף קריאה לאנשים לעזוב את המולדת כדי לעזוב ולא לחזור, ומי שמביא טענה זו משקר. היו כמה מקרים בודדים שהמנהיגות המקומית, שלא היה בכוחה להגן על התושבים, ביקשה מהם לצאת כדי להציל אותם ממתקפה צפויה. התנהגות טבעית של אזרחים ומשפחות בכל מקום מסוכן. זה לגיטימי לחפש מקלט ולחזור לאחר חלוף הסכנה, ואין זכות לישראל להענישם על כך במניעת שיבתם.

מי שהפעיל את סוכניו כדי לייעץ למח׳תארים הערבים לפנות את כפרים הייתה דווקא התנועה הציונית עצמה. כך צוטט יגאל אלון בספר ״הפלמ״ח ב׳״ (ובני מוריס הביא את הציטוט בספרו, ״לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים״, עמ׳ 170):

״חיפשנו […] אמצעי שאינו מחייבנו להפעלת כוח, כדי להבריחם את עשרות אלפי הערבים העוינים שנותרו בגליל ואשר במקרה של פלישה עלולים היו להכותנו מהעורף. ניסינו להשתמש בתכסיס המנצל את רושם המפלות [הערביות] בצפת ובשטח שטוהר על-ידי [מבצע] המטאטא – תכסיס שהפליא לעשות. אספתי את המוכתרים היהודיים, שקשרים להם עם ערבים בכפרים שונים, וביקשתים ללחוש באוזני כמה ערבים שתגבורת יהודית עצומה הגיעה לגליל והיא עומדת לבער את כל כפרי [עמק] החולה. לייעץ להם, כידידים, להימלט בעוד מועד. השמועה פשטה ברחבי עמק החולה כי עת לנוס. המנוסה הקיפה רבבות. התכסיס השיג את מטרתו במלואו […] וניתן לנו לערוך עצמנו לקראת הפולשים לאורך הגבולות, מבלי לחשוש לעורפנו״.

גם המקרה של חיפה שמוריס מזכיר אינו מדויק. שני מבצעים צבאיים, ״מספריים״ ו״ביעור חמץ״, אשר שמותיהם מלמדים על מטרתם, גרמו לתושבי חיפה הפלסטינים לעזוב את העיר. הבריטים המליצו (מעניין לטובת מי) לערבים לעזוב ואף סיפקו אניות לשם כך. מוריס עצמו, בספרו הנ״ל (עמ׳ 123), מצטט מסמך בריטי שמתאר את המצב בחיפה:

״במשך הבוקר (היהודים) ירו ללא הרף על כל הערבים שנעו בוואדי ניסנאס ובעיר העתיקה. יריות אלו כללו אש ללא כל הבחנה ממקלעים וצליפות על נשים וילדים (…), שניסו לצאת מחיפה דרך השערים שהובילו אל הרציפים (…) ליד השער המזרחי של הנמל התגודדו בצפיפות רבה נשים וילדים וזקנים ערבים, היסטריים ומבוהלים, והיהודים פתחו עליהם באש ללא רחמים״.

מוריס מטעה כשהוא טוען כי מדיניות מניעת השיבה ״של הפליטים — אותם פלסטינים שלחמו ביישוב וניסו להחריבו״. מניעת השיבה לא הייתה של הלוחמים הפלסטינים בלבד, אלא מניעה גורפת של כל הפלסטינים, האזרחים, המשפחות, הילדים, הזקנים. כולם. התפיסה שמוריס מחזיק בה לפיה כל הפלסטינים היו אויבים או לוחמים, ובכך מצדיק את גירושם ומניעת שיבתם, היא-היא תפיסה להכשרת הטיהור האתני שגם מנהיגים רבים בתנועה הציונית האמינו בה. יתרה על כך, מוריס יודע שכפרים רבים שלא נלחמו, ואף הניפו דגל לבן עם התקרבות הכוחות הציוניים, גורשו גם הם.

בנובמבר 1948 החליט הצבא לנקות את כל הכפרים הפלסטינים הקרובים לגבול לבנון. תושבי נבּי רובּין, תרבּיח׳א, סֻרוח, אלמנסֹורה, אקרת, כפר ברעם, אלגִ׳ש נצטוו לצאת את כפריהם. טיהור אתני עם תירוץ ביטחוני. כולם טוהרו מלבד כפר אלג׳ש. מנהיגי הכפר ביקשו את התערבותו של עמנואל פרידמן, נציג האזור במשרד המיעוטים, זה השתדל למענם אצל יצחק בן צבי ממפ״ם שלחץ על השר לענייני מיעוטים שטרית ששכנע את הצבא, ואז הוראת הגירוש בוטלה. והנה עוד כפר קיים, בזכות פרוטקציה ותחנונים, מהווה הוכחה על טיהור אתני שהתרחש באזור ולא ההפך. לתושבי אקרת וברעם הובטח שהרחקתם היא זמנית וכי ישובו תוך שבועיים. גם בנגב עבד תכסיס ההבטחה השקרית שהפינוי הוא זמני כמו במקרה של אלעראקיב, למשל. ובמקום להחזירם, כהבטחתה, הרסה המדינה את אקרת, ברעם ואלעראקיב כדי לחסל את אפשרות שיבתם ואולי גם את החלום והתקווה של בני ובנות הכפרים הללו. דרך אגב, הללו היו כבר ״אזרחי״ המדינה. אבל זה כנראה עניין משני. במדינת היהודים אזרחות אינה ערובה לשוויון או ליחס הוגן כלפי הלא יהודים.

בפקודת מבצע (להלן) מחודש ספטמבר 1948 הנוגעת לכיבוש הכפר הונין בצפון הארץ על ידי חטיבת כרמל, מוגדר האויב כ״הכפר הונין פונה בחלקו הגדול בעקבות חילופי היריות בסביבות מנרה… ייתכן שבינתיים חזרו הכפריים לכפר״, לשם כך הכוונה של המבצע כפי שנוסחה בפקודה היא ״ לפרוץ לכפר הונין, להרוג מספר גברים, לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף״. אין אף מלה במסמך על טיהור אתני. אך האם מוריס לא מבין מהטקסט שזו פעולה של טיהור אתני? יש להזכיר כאן שהארכיונים הישראלים טרם שחררו לעיון הציבור את כל המסמכים הקשורים באירועי הנכבה ב-1948, למרות שעברו מאז כ-70 שנה. כל בעל עניין מחכה בסקרנות לדעת מה מחביאים הארכיונים הציוניים.

״אנחנו עלולים להפסיד שנסה היסטורית״

מדינה יהודית לא הייתה קמה בלי טיהור אתני של ערבים. טרנספר כתפיסה וכמטרה לא היה זר לתנועה הציונית, ו מנהיגים רבים שלה צוטטו כשהם מסבירים באופן ברור את הצורך בגירוש האוכלוסייה הפלסטינית. ישראל זנגוויל, למשל, אמר זאת כבר ב-1905: ״אנו מוכרחים להיות מוכנים – או לגרש בחרב את השבטים היושבים בארץ, כמו שעשו אבות-אבותינו, או לטפל בשאלת הגירתם של האוכלוסים הזרים, שהם מוסלמים ברובם…״

יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של קק״ל ומראשי ההתיישבות בארץ, כתב ביומנו בדצמבר 1940: ״בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד […] אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו […] הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ-ישראל המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות […] ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי מבית לחם, מנצרת ומירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. ההעברה צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ואפילו לעבר הירדן. למטרה זו יימצאו כספים […] ורק עם העברה זו תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו ולשאלת היהודים יבוא קץ ופתרון. מוצא אחר אין״ (יוסף ויץ, 20.12.1940, מתוך: יוסי כץ, ״איתן בדעתו – יוסף ויץ ורעיון הטרנספר״, עמ׳ 349-348)

ברל קצנלסון, בהתייחסו להעברת הפלסטינים מהארץ אמר בנאום במועצת איחוד פועלי ציון – התאחדות, בשנת 1937: ״זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות… אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה אל מחוץ לארץ ישראל פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק״. דוד בן גוריון, על פי עדותו של רחבעם זאבי בנאום בכנסת ביוני 1993, אמר: ״כל פקפוק שלנו בהכרח הטרנספר הזה, כל ספק שלנו באפשרות הגשמתו, כל היסוס שלנו בצדקתו – עלולים להפסיד שנסה היסטורית שאינה חוזרת… וכי עלינו קודם כל להשתחרר מרפיון המחשבה והרצון והדעה הקדומה, שהטרנספר הזה לא ייתכן״.

עיון במספרם של הפלסטינים שכן נשארו בשטח המדינה, מלמד שהתמונה חמורה יותר מכפי שנראה. תהיה זו טעות לטעון ש-160 אלף הפלסטינים שנשארו בתוך מדינת ישראל המשיכו לשבת במקומותיהם בשלום וכי הכוחות הישראלים שכבשו את כפריהם לא פגעו בהם. כ-30 אלף מתוכם היו עקורים פנימיים שנקלטו ביישוב ערבי שכן ולא הורשו לשוב לכפרם המקורי, גם אם הוא סמוך מאוד לכפר המקלט. אין כמעט יישוב פלסטיני בישראל שלא טעם את טראומת הגירוש, בין אם כמגורש חלקית כמו תרשיחא, מג׳ד אלכּרום ושעבּ, ובין אם כקולט עקורים פנימיים כמו טמרה, נצרת, אם אלפחם וטירה.

להשאיר רק 4,000 פלסטינים ביפו רבתי מתוך כ-100 אלף (חלקם הושארו בשל נחיצותם להמשך הפעלת הנמל), רק 1,000 בלוד (מחציתם כי היו עובדים ופקידים בתחנת הרכבת ומשפחותיהם) מתוך 40 אלף תושבים ופליטים ששהו בעיר בעת כיבושה, כ-1,000 ברמלה מתוך כ-18 אלף, כ-3,500 בחיפה מתוך כ-70 אלף, אפס ערבים בטבריה מתוך כ-6,000, אפס בצפת מתוך 10,000, אפס בביסאן מתוך 6,000, אפס מתוך 11 אלף באל-מג׳דל שחלקם גורשו במשאיות ב-1950 ורק כ-10,000 בכל הנגב מתוך כ-100 אלף – זהו בהחלט הספק מבהיל ומזעזע של טיהור אתני.

בשום מקום בעולם לא היה טיהור אתני מושלם. גם לא היה רצח עם מוחלט. ובכל זאת הם כונו טיהור אתני ורצח עם והוגדרו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הצלחתה המסחררת של הציונות בהעלמה כפויה של יותר מ-85% מהפלסטינים משטחי מדינת ישראל והכחשתה המתמשכת, היא ״הישג״ מצמרר שיכול להוות בית ספר ללימודי פרקטיקות של טיהור אתני תוך שמירה על מצפון רדום. הרי הכנה פסיכולוגית למצב הזה הייתה הרבה זמן קודם, עם ההכרזה השקרית של הציונות שהארץ היא ארץ ריקה. וכשנתקלו בארץ מלאה, היה הריקון לצעד כה טבעי כדי להתאים את הארץ לאידאולוגיה הציונית. כך אפשר לבצע טיהור אתני ללא נקיפות מצפון, כאילו החזירו אותה למצבה הטבעי. הערבים לא היו אמורים להיות כאן, והנה הם לא כאן. יש רק מיעוט.