האם לנצח נחיה על חרבנו?

כולם מכים על חטא על הקונספציה שקרסה: ביטחון מופרז בהגנה שמספקת הגדר, החמאס הטעה אותנו, לא פירשנו נכון את המודיעין. אבל איש אינו מדבר על הקונספציה האמיתית העומדת ביסוד כל הטעויות: ההנחה שניתן לחיות בשלום, בשגרת חיים בטוחה, יחד עם המשך הכיבוש.

המלחמה הזאת סותמת את הגולל (כמעט) על האפשרות של השמאל העקבי לשכנע בנרטיב שלנו שיש עם מי לדבר ושיש דרכים לשלום. וזאת משום שהחמאס שרצח ילדים לעיני הוריהם, אנס וביצע מעשי טבח נוראים ופשעי מלחמה, הוא באמת אויב אכזר שאין מה לדבר איתו. היום קל מאוד להבטיח ולמכור לציבור את האשליה שניתן בזבנג וגמרנו לחסל את הטרור: ביד אחת נחסל סופית את החמאס וביד השנייה נגמור עם החיזבאללה. אלה הן הבטחות חסרות כיסוי, סוכריות מתוקות שמחלקים לציבור.

שתי אמיתות חייבים לזכור: האמונה של השמאל שיש הכרח לדבר (וגם שיש עם מי לדבר) נכונה גם היום. לאורך כל ההיסטוריה מאז הקמת המדינה היו הזדמנויות להסכמי שלום שממשלת ישראל החמיצה. בדיוק כמו שהיו הזדמנויות שהפלסטינים החמיצו. אין כאן חד צדדיות, אבל גם אין סימטריה. אנחנו הכובש, אנחנו הצד החזק. האמת השנייה טמונה בדברי "הנבואה" של פרופסור ליבוביץ'. בכל מקרה, גם אם יחוסל החמאס, המשך הכיבוש יחזק את הימין, יהרוס אותנו מבפנים, ימשיך לפלג, ישחית וייצור מאיתנו מדינה אכזרית על בסיס ערכי המוסר של בן גביר וסמוטריץ' (ולא אשתמש במילים שבהן השתמש ליבוביץ' לתיאור הנפילה המוסרית שלנו).

אחדות העם היא אחדות מזויפת

משום שהאחדות הזו משמשת כסות לימין להמשיך ואף לחזק את סדר היום שלו. כל הסכמה של הימין היא תמיד בתנאים שלו. ישמעו כל מנהיגי המחאה, כל הטייסים וכל האחים לנשק: הטבח של החמאס, הרצח והחטיפה ויום האימים של 7 באוקטובר, מהווים חיזוק למגמות הימין האנטי-דמוקרטיות אולי לא פחות מהמהפכה המשטרית. אחדות העם מנוגדת למטרות שהצבתם לכם בתקופת המחאה. השתתפותכם באחדות הזו היא טעות אסטרטגית. האחדות הלאומית תתפוגג מיד כשתיגמר המלחמה. היופי של ההתגייסות המשותפת, כל הררי הסכרין של האחדות הלאומית, יתחלפו בהשתלטות קשה יותר של הימין שהאמיתות שלו לגבי הסכסוך "הוכחו" כ"נכונות". גם אם תיבלם ההפיכה המשטרית, יימשכו בהכרח: הכיבוש, והטיהור האתני בשטחים הכבושים. בהכרח גם נמשיך לחיות על חרבנו. זוהי דינמיקה שלאיש מאיתנו אין שליטה עליה, ומגמות אלו יחזקו את הסמוטריצ'ים והבן-גבירים (גם כלפי פנים).

הטרור לא יובס

ניסיון ראשון לפתרון הטרור היה במלחמת לבנון הראשונה. כיבוש לבנון ברצועה שרוחבה 40 ק"מ (עם תוכנית סודית להגיע עד ביירות) היה אמור להסיר פעם אחת ולתמיד את איום הטרור מצפון. התוצאה: קם בלבנון ארגון החיזבאללה עם כוח אדיר, שהוא איום שכמוהו לא קם לישראל חוץ מאירן. ניסיון שני במבצע "חומת מגן", כשרווחה האמונה שעם הרבה כוח ניתן לחסל את הטרור. אפס, דור חדש של "טרוריסטים" (לוחמי ההתנגדות בלשונם) קם בג'נין ובערים אחרות, וכבישי השטחים הכבושים (המכונים "יהודה ושומרון") שוב אינם בטוחים. מתי כבר נבין שכל עוד מתקיים הכיבוש ניאלץ לחיות על חרבנו. וגם, בחסות המלחמה נמשכים ומתגברים הטרור היהודי של נערי הגבעות והטיהור האתני של פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן.

לנצח נחיה על חרבנו?

אין עם מי לדבר (על שלום) קודם כל בתוכנו. המתנחלים בפרט וכל מי שמאמין במצוות כיבוש הארץ, מונעים וימנעו בכל דרך חתירה לשלום, כולל איום במרד אזרחי. עם אמונה לא ניתן לקיים דיון רציונלי. מאז גוש אמונים, מאז כתביו ודרשותיו של הרב צבי יהודה קוק (מצוות עשה דאורייתא לרשת את הארץ המובטחת, החזרת שטחים עבירה של ייהרג ובל יעבור), לא משנה אם יהיו הסברים (הם רוצים להשמידנו) או לא יהיו הסברים, כל מי שרוצה להחזיר שטחים כדי לחיות בשלום בארץ הזו, יצטרך לוותר על החלום או להסתכן במלחמת אזרחים. גוש אמונים סימן את קווי הגבול של ההתנגדות כשנקט בצעדי מרי אזרחי רק על החזרת חלק מסיני (בהסכם ההפרדה הזמני). מאז גדל מאוד כוחם של המתנחלים והם כובשים שעל אחרי שעל גם בתוככי החברה הישראלית (התקשורת הישראלית כולה אימצה לחיקה את המונח האידאולוגי-התנחלותי: "יהודה ושומרון").

האמונה היוקדת בגאולת הארץ, שיש המתפעלים ממנה, דנה אותנו למלחמות אין סופיות. למאמינים הללו יש הצדקות למלחמה. לנו אין. מ"פתרון הסכסוך" עברנו ל"ניהול הסכסוך" והיום עברנו ל"חיסול הסכסוך" בכוח ורק בכוח. הבעיה היא כאמור, שלעמדה הדתית-מתנחלית הנוקשה יש דינמיקה של השתלטות דתית-אמונית-משיחית גם בגבולות הקו הירוק. טועים מנהיגי המחאה (שהייתה) החושבים שניתן להגביל את נזקי המתנחלים לשטחים הכבושים מבלי שיעברו את גבולות הגבול "הירוק" שכבר מזמן איננו קיים (גרעינים תורניים הגיעו עד תל-אביב ויפו, תוכנית הלימודים באזרחות עברה שיפוץ מתנחלי, ועתיד המהפכה המשטרית מי ישורנו).

אין עם מי לדבר?

דברי ימי מדינת ישראל, עוד בימי היישוב, רצופים במחלוקת בין שני הנרטיבים: הטענה שהאויבים רוצים להשמידנו ולכן מתנגדים למו"מ לשלום ("הניצים") והעמדה האחרת שישראל החמיצה שורה של הזדמנויות לשלום. קשה לדעת האם המיתוס של אין עם מי לדבר נאמר מתוך אמונה אמיתית או כתירוץ ודרך למנוע את השלום הכרוך בהחזרת שטחים. שאול אריאלי בספרו "ככה בדיוק זה קרה" מביא עובדות בדוקות לגבי הסירוב הפלסטיני לאורך כל הדרך אך גם לגבי נקודות בהיסטוריית הסכסוך שבהן היה אפשר לעשות יותר כדי להגיע לשלום.

הבעיה היא שהדיון של הימין מתחיל תמיד מנקודת הזמן האחרונה: המלחמה. תמיד פוסחים על העבר שבו ניתן היה לנהוג אחרת כדי למנוע אותה. את החמאס כפי שפורסם על ידי רבים, טיפחו ממשלות ישראל ובמיוחד שלטונו של ראש הממשלה הנוכחי. ניתן היה בעבר לחזק את הרשות הפלשתינית, לתת לרשות את כספי המיסים השייכים לפלסטינים, ובמיוחד להחזיר שטחים כדי ליצור דינמיקה של חיזוק המתונים. אבל נתניהו העדיף מדיניות של הפרד ומשול וחיזוק החמאס. רבין היה יכול ללכת להסכם סופי מרחיק לכת יותר אילו הסכים להחזיר יותר, או את כל השטחים. הוא לא היה יכול, גם אם היה רוצה, כי המתנחלים היו יוצרים מרי אזרחי על סף מלחמת אזרחים.

בטבח, בחטיפה, באונס, ברצח ובשאר פשעי מלחמה שחווינו בשבת השחורה, אשמים החמאס והג'יהאד האיסלמי. עם זאת, ניתן לעשות יותר – חיסול הכיבוש – כדי שלא לנצח נחיה על חרבנו.