כי כולם הולכים
אתמול נאמתי במצעד זכויות האדם. אלו הדברים שאמרתי שם, פחות או יותר.
מדינת ישראל על מנגנוניה השלטוניים ועם שיתוף פעולה של אזרחים די רבים מזניחה, מנצלת ופוגעת בזכויות – גם החברתיות – של רבים מתושבי הארץ. בכלל, יש פה אוכלוסיות רבות שלהן מסל זכויות שונה: בתחתית הסולם הפלסטינים בשטחים, ובהמשך פליטים ומהגרי עבודה, בדואים בנגב, תושביה העניים של ישראל וכך הלאה.
כל זה נעשה באמצעים הנתונים בידי המדינה ובאדישות של אזרחיה. באשר לזכויות חברתיות, אלו נפגעות על ידי אידיאולוגיה דוגמתית שבה לכלכלה חיים משל עצמה וכלכלה היא מדדים שהקשר שלהם למצב החברתי נותק. כך מתאפשרת העברת משאבים מעניים לעשירים ויצירת הון ושלטון ושלטון ההון. הפרטה הפכה למנגנון מפתח: בריאות, למה לא? חינוך, בטח. שירותים חברתיים, מי ממש צריך אותם.
אצל חלק מהציבור כל זה נתפס כמוצלח באותה המידה, בעיקר אלה שיש להם המשאבים לספק את כל אלה לעצמם ובכך משתפים פעולה עם המהלכים הללו. בכך נוצרה כלכלה שמשרתת את המעטים ומהרבים גוזלת, ויוצרת מחסור שבין 60 למאה מיליארד שקל שהיו אמורים לספק חיים וקיום בכבוד לכולם. לטעמי, האפשרות לקיום בכבוד ומימוש הזכויות החברתיות היה מועיל ללא ספק גם לקיומן של זכויות אחרות.
בדרך וגם בעקבות זאת, מגמות גזעניות שקיימות בחברה הישראלית מאז ומתמיד עלו על פני השטח ומוצאות ביטוי בחקיקה, באגרות רבנים ובפעילות של גופים אזרחיים שונים. יש להבחין בין גזענות אידיאולוגית לבין גזענות נסיבתית. זו האידיאולוגית קיימת ותתקיים כל עוד יהיו נושאיה בסביבה. אבל הנסיבתית היא גם תולדה של מצב כלכלי של אי שוויון ועוני.
כל החלקים הלו הצטרפו למציאות שבה קבוצות באוכלוסיה מגדרות עצמן כנגד כל היתר. מדינת החומות, מדינת ההון ומדינת בתי התמחוי זה מה שיש לנו עכשיו.
כדי שכל זה לא יהפוך למצב קבוע יש להיאבק. אף אחד לא קיבל זכויות בשל טוב לבו של מישהו. עולה בדעתי זכות הבחירה לנשים ב-1893 בניו זילנד, ב-1971 בשוויץ וב-1920 בישראל. הרבנים האשכנזית סירבו בכל תוקף לאפשר הצבעה של נשים, לעומתם ארגוני נשים והרבנים הספרדים עמדו על זכות זאת ואכן היא ניתנה.
במאבקים אנחנו מפונקים מדי ובעיקר מפולגים. כדי שזכויות תגענה לידי מימוש יש צורך במאבק מתמיד תוך שיתוף פעולה בין גופים חברתיים רבים ככל האפשר. אני מעורב במאבק על העלאת חלקו של הציבור במשאבי הגז, ארגונים מהימין טוענים שזה נעשה על ידי פוסט-ציונים כדי לחבל במדינת ישראל ולעזור לאיראן למצרים ולמי לא; זה חצי נחמה, אבל גם ארגוני שמאל מתיפייפים וטוענים שהמאבק הזה לא מספיק טוב ופופוליסטי. כרגיל, מתפלספים על קוצו של יוד ובדרך משאירים ומעבירים את הנכסים לעשירים. כך לא תיווצר סולידריות וכך לא יבוא שינוי.
הגיוון הארגוני והתרבותי בישראל הוא יתרון, רק לצד שיתוף פעולה. בלי זה הכישלון מובטח, עם זה ההצלחה אפשרית. כיוון שאני אופטימי, אני חושב שהיא כמעט מובטחת.




















צילומים: מגד גוזני / אקטיבסטילס, ליאן רם, ליבי לנקינסקי פרידלנדר / ACRI


