כשזהב הדורות עוד התגלגל בשכונות

English

בא האינטרנט ומעיר את זיכרוננו הרדום. אי שם בשנות בחמישים ובתחילת שנות השישים נחתו על אדמות הטרשים של ישראל מיטב אמני המטרופולינים של המזרח: קהיר, דמשק, מרקש, בגדאד וצנעא, ובהם נגנים, מלחינים זמרים וזמרות. חיש מהר נאלצו לפשוט את מחלצותיהם והלכו לעבוד עבודות כפיים ובבתי חרושת. בלילות הם חזרו לאמנותם ושימחו את בני עדתם. מעט מן המראות והקולות שאי אפשר היה לחזות בהם בזמנו בכלי התקשורת הישראליים, עולים בשנים האחרונות לאט לאט ליו-טיוב. נפילת החומה הווירטואלית בינינו לבין מדינות האיסלאם, מפזרת עלינו שפע מסחרר של קטעי וידיאו ואודיו ממיטב האמנים של המוזיקה הערבית הגדולה ומשחררים את לפיתת החנק והמצור בו אנו נתונים. כך אפשר לשחזר מעט את הפסיפס של ילדותנו המזרחית, שהתיעוד שלה היה מצומצם וחסר.

כי זאת לדעת, בארץ החדשה, שוחרת הכוח ודלת התרבות, היו שיכוני העוני של המהגרים המזרחים בשנות החמישים והשישים מקום לעושר מוזיקלי יוצא דופן. בקוביות הסובייטיות האחידות והמכוערות של עמידר עמד ריח הגלות חזק מאוד. בלילות, עת נחגגו שמחות משפחתיות, הפכו חצרות הבתים כבמטה קסם לדבר הכי קרוב שחזינו עד אז רק בתפאורה המרהיבה של סרטים הודיים בקולנוע השכונתי. על השולחן פופקורן, קצת בירות נשר ומיצים קלים. בשמחה התימנית הגישו מרק, פיתות וסחוג וגת ללעיסה, ואצל העיראקים נחו על השולחנות קבב ואורז מקושט בשקדים וצימוקים. שורה של נורות צהובות, שטיח יפהפה שמאן דהוא הצליח להביא מהגלות הרחוקה נפרש בין שני עמודים כתפאורה, כמה שולחנות וספסלים שמשאילים מבית הכנסת, ומיטב הנגנים והזמרים של העולם הערבי יישובים על כסאות ומפליאים בנגינתם.

כדאי להתבונן ברגע הנדיר ההוא, שנייה לפני שהדור השני הקדיש את כל מאמציו להתערות בתרבות השלטת, כשזהב הדורות עוד התגלגל ברחובות השכונות ובבתי הכנסת שלה. כדאי לעצור קמעה ולראות מה היה לנו שמה. היה לנו ואיננו עוד.

*

דוגמה מגן העדן המוזיקלי שאותו חווינו רואים בהקלטת וידיאו קצת מאוחרת ככל הנראה מתחילת שנות התשעים. אחרי שהמוזיקאים מכל העדות המזרחיות כבר התערבבו אחד במסיבות של השני, רואים בין השאר בחפלה מרוקאית (שלא כתוב בפרטי הסרטון שהעלה מואיז קרוצ'י מתי והיכן התרחשה) את הנגנים העיראקים ויקטור עידה בקאנון ואלבר אליאס בחליל הנאי, פליקס מזרחי המצרי וסלים נידף הערבי בכינור. הזמרים המדהימים הם מייק קרוצ'י הצעיר המתופף בדף ושר בטבעיות שנעקרה מבני דורו בישראל, כאילו מעולם לא עזב את מרוקו (ואכן מתברר כי באותם זמנים הוא רק ביקר בישראל ולא התגורר בה), אחריו מופיעים המבוגרים יותר: מואיז קרוצ'י שר את "סמרה", שהלחין הזמר המצרי כארם מחמוד, אחריו עולים ויקטור אלמגריבי, זמר הנשמה הנפלא המכונה גם פטי סלים (על שם הזמר האלג'יראי הגדול סלים הללי), מרדכי תימסיט ששר ומנגן על עוד ופטי ארמו (אביו של הזמר קובי פרץ) החותם את הנבחרת. המופע הזה היה יכול לעלות קומפלט כמות שהוא לפסטיבלים הכי טובים בעולם הערבי והמערבי, יחד עם מלבושיו היפהפיים של אלמגריבי והשטיח למרגלות הבמה.

עוד קצת מהיופי המוזיקלי והאסתטיקה של השמחות הקטנות בעיירות הפיתוח ובשכונות מדגים סרטון נדיר של הזמרת זוהרה אלפסיה בבגדי חמודות בדירתה שבשיכון עתיקות ג' באשקלון, מוקפת חפצים מרהיבים מהמולדת המרוקאית.

בשכונה שלי, שהייתה מאוכלסת בתימנים, זכינו לתפריט קבוע של תפילות בקולות מלאכיים שבקעו מעשרות בתי הכנסת בשכונה מדי שבת וחג. זוהי הקלטה משיכון פרץ ברעננה 1960 של "יגדל אלוהים חי", שכתב רבי דניאל בן יהודה הדיין מאיטליה. המנגינה התימנית מלאת הכוח וההדר משקפת לטעמי, באופן מוצלח יותר מאלו הספרדיות והאשכנזיות, את רעיון גדולת האל המובע בפיוט מהמאה ה-13. בלילות קראו לנו מקצבם הסוחף של תופי הפח, שהיו אז הכלי היחיד בחתונות והחינות התימניות. מיד כששמענו את התופים מרחוק היינו, עדר הילדים, רץ כדי להספיק ולהשתתף בחגיגה. אף אחד לא סילק את האורחים הבלתי-קרואים, וממילא לא היו כמעט גדרות בין הבתים. השכונה הייתה מעין חצר פנימית אחת גדולה של ביתנו. וככה זה נשמע בהקלטה משנות השישים מפי המלחין והזמר אהרון עמרם, האישיות המוזיקלית החשובה ביותר של קהילת היהודים התימנים.

וכך נראים הריקודים בסשן מפעים של שירה וריקוד של שלום צברי מראש העין, וירטואוז המקצבים ואחד מגדולי זמרי תימן מהקלטה מאוחרת בשנות השמונים (התופים האלה יתחברו בצורה מושלמת למוזיקה שחורה שהגיעה לשכונה בסוף שנות השישים-תחילת השבעים, עת ילדי השכונה עטו תסרוקות אפרו-אמריקאיות שהפלא ופלא התאימו לשיער ראשם המקורזל והתפללו בנפתולי גוף נמרצים לסנדק ג'יימס בראון).

בשכונה נטולת הטלוויזיות, למעט זאת שבבית הקפה העיראקי שהאנטנה שלה הייתה מכוונת לתחנות ערביות, לפני בואה של טלוויזיה ישראלית, ושהפטיפונים היו בה במשורה, זכינו לראות זמרים שרבים במרחבי העולם הערבי רבים היו תולשים את שערות ראשם כדי לחזות בהם שוב.

בווידיאו הבא שרה נג'את סלים משירי סלאח ודאהוד אלכוויתי. סלאח שגם מנגן לה כאן בכינור הוא אבי המוזיקה העיראקית המודרנית, ויחד עם אחיו דאהוד ומוזיקאים יהודים אחרים הם אחראים למהפכה המוזיקלית שהתרחשה בעיראק בראשית המאה עשרים. מוזיקאים אלו נטלו חלק משמעותי בהפיכת האנסבלים שכונו צ'לרי בגדד לתזמורות בסגנון הזרם החדש של המוזיקה הערבית. בתהליך זה שהתרחש במקביל במדינות ערב נוספות ובראשן מצרים נוצקו לצליל המסורתי הערבי צלילים מהמערב – ממוזיקה קלאסית ועד ואלס, רומבה וטנגו. המהפכה הייתה כל כך מוצלחת עד שכל הערבים מהפלאח ועד לאנין הטעם במטרופולין התחברו אליה בכל נימי נפשם. מי שהעלה את הסרטון הוא גולש עירקי שכתב בתום לב "הכוכבת נאג'ת סלים", מבלי לדעת שהייתה אלמונית בישראל.

משהו מהחוויה של החפלה העיראקית האופיינית לבית בו גדלתי, בוהמה חילונית הנטועה בטבורה של התרבות הערבית, אפשר לשמוע בתקסים כינור נפלא של המלחין והכנר דאוד אכרם המעשן סיגריה ומנגן בו-זמנית. מציגה אותו פאיזה רושדי המצרית עזת המבע, אחת מזמרות רשות השידור שהיתה זמרת מבוקשת בחפלות של עיראקים (בקטע הווידיאו היא שרה מוושחאת – שירה שמקורה באנדלוס של ימי הביניים). בסרטון אחר שר זמר המקאם העיראקי, המלחין והמשורר פלפל גורג'י, בליווי בין השאר של סלאח אלכוויתי בכינור, כאשר לידו יושבת נאג'ת סלים. וכאן יש דואט מלכותי בין שני ענקי הזמר פלפל ונאג'ת המבצעים יצירה של המלחין המשורר והמבצע מהמאה ה-19 תחילת המאה ה-20, מולה אוטמן אל-מוסלי, מאבות המקאם העיראקי ווירטואוז במוזיקה הסופית-טורקית. מלווה אותם התזמורת הערבית של רשות השידור.

כמו שאתם רואים מהלינקים, מי שמתגעגע אליו הם בעיקר הערבים. האינטרנט פרצה במעט את מחסום הניכור בין הקהל הערבי ליהודים ממדינות ערב שהיגרו לישראל, אבל מאוחר מדי. במשך שנות חייו של פלפל גורג'י הוא חי כאלמוני ולא ידע את מה שנכתב ונאמר עליו היום באתרים הערביים – שם הוא מוכתר על ידי מומחי מוזיקה מהאקדמיה כאחד מענקי המוזיקה הערבית – או כיצד קולו מעטר תוכניות מורשת מוזיקליות לדור הצעיר ברדיו של עיראק. פלפל גורג'י לא חי לראות שעיראקים צעירים ביו-טיוב ובפייסבוק מצמידים לקולו מראות של בגדאד הישנה בשנות השלושים, שקולו מסמל את בגדאד כמו שהצליל של ג'ורג' גרשווין מסמל את ניו יורק.

אמני המקאם לא נשארו בחיים כדי לדעת כי לפי החלטת ארגון אונסק"ו משנת 2008, המקאם העיראקי ראוי לשימור כאחד מנכסי המורשת הרוחנית של האנושות; אותו מקאם שנכרת מהמדינה העיראקית עם עזיבתם של היהודים ונדד עימם במזוודה לישראל. שמותיהם של פלפל גורג'י, סלאח ודאהוד אלכוויתי, עזרא אהרון, יעקב אלעמארי, יוסף שם טוב, אליאס שאשא, סלים שבת, יחזקאל קצב, יוסף זערור ועוד רבים מיהודי עיראק מתנוססים על הקיר המפואר של המאסטרים של המקאם.

בבית הרדיו היה פתוח על שלל תחנות ערביות במהלך היום, ולכן אנחנו הילדים שמענו במקביל את אותם שירי ילדות וערש ששמעו הילדים הערבים בארצות אחרות. התפריט פעמיים ביום היה קונצרט של אום כולתום ובשאר השעות גם עבד אל-ווהאב, עבדול חלים חפאז פאריד איסמהן, פיירוז, סבח פכרי, ודיע אל סאפי ועוד ועוד ועוד. בתחנות הטלוויזיה הערביות ובבתי הקולנוע השכונתיים ראינו סרטים בערבית עוד לפני בואה שידורי הטלוויזיה הישראלית בערבית, מופעי קברט ואופרטות ערביות מקסימות. והנה יא וורדה, שירה הקברטי של זוהרה אלפסיה המתמצת משהו מההתרבות החילונית של יהודי ערב.

בזכות חנות התקליטים של האחים אזולאי ביפו הגיעה לשכונות ולעיירות הפיתוח גם שירתו של הגאון סלים הללי, יהודי אלג'יראי שהיגר לצרפת ושם גם נמלט מציפורני הנאצים. הללי, הפרשן המודרני של המוזיקה הערבית אנדלוסית, הפך לאחר מכן לאלילם של זמרי הראי האלג'יראים. לאיש המעודן הזה, המלחין, הזמר והמשורר, הומו יהודי ששר בערבית בארצם של הצרפתים ונפטר שם ב-2005, יש שכבות של תרבות בשירתו: אנדלוסית, ברברית וערבית. בסרטון הבא מפרט הגולש תמצית מקוצרת על האיש ופועלו. הביטו במחלצות הפאר שלו בתמונות המעטות המלוות את שיריו. כל כולו יופי, אלגנטיות וקוסמופוליטיות – מלים שהבורגנות הישראלית המתעשרת החדשה מתאווה להן כל כך. הללי הופיע בחיפה בשנות השישים, ובהיכל ספורט בתל אביב ב-1974 מבלי שאף אחד בכלי התקשורת בישראל לא טרח לאזכר זאת. תודות למואיז קרוצ'י, יש לנו את כל ההקלטה של ההופעה בהיכל הספורט בשני חלקים.

אפשר לבחון את ההיפוך המשונה שחל בישראל בחייהם של האמנים היהודים ממדינות ערב בהשוואה לאחיהם האמנים יהודים מרוסיה, שהגיעו לפני יותר ממאה שנה מארצם המרודה לארצות הברית ונמצא כי גורלם דווקא שפר עליהם והם זכו לתהילת עולם. אם ניקח את מטבע הלשון האהובה על האמריקאים לתיאור חלום ההצלחה האמריקאי, rags to riches, אזי לאמנים היהודים מארצות ערב בישראל קרה סיפור סינדרלה הפוך – riches to rags.

כשאומרים "היו ואינם עוד" על מוזיקאי הגולה שהגיעו לישראל הכוונה אינה נוסטלגית, הכוונה היא שלמוזיקאים הגדולים האלה לא היו יורשים יהודים. דור ההמשך אינו שולט כמעט באמנות הוריו ולא בשפתו. הנגנים החשובים שרק חלקם ניגן בזמנו בתזמורת הערבית של ראשות השידור כמו אלבר אליאס, זוזו מוסא ממצרים או נגן הקאנון אברהם סלמן – האיש שפעם הכנר הדגול יהודי מנוחין נישק את ידיו בהתרגשות כהכרה לגאונותו – למדו מוזיקה בבתי ספר ובאקדמיות. אך השכלה מוזיקלית מהסוג הזה כבר לא התאפשרה בישראל.

תלמידיהם של אמנים כמו יוסף שם טוב היו למעשה פלסטינים, שהאליטה שלהם ובהם המוזיקאים נעקרה מישראל ב-48'. מעטים היהודים כמו המוזיקאי יאיר דלאל שטרחו ובאו ללמוד אצל המאסטרים מסוג סלים אל נור, שהלחין אמנם יצירות בעלות מורכבות רגשית ואינטלקטואלית, אך ביו-טיוב דווקא לחן שכתב בגיל 17 בעיראק זוכה למאיזינים רבים בעולם הערבי. "הו אתה המוזג" שרה סלימה מורד היהודייה, הזמרת הלאומית של עיראק, למילותיו של המשורר והחליף לבית עבאס, איבן אל-מועתז מהמאה ה-9.

בד בבד עם מחיקתם של היהודים כחלק פעיל ואף חלוץ בעשייה של המוזיקה הערבית, התמעטו היהודים כקהל של המוזיקה הזאת. בדור הראשון להגירה, כל אנשי הקהילה היהודית מזרחית עדיין הבינו לחלוטין את השפה המוזיקלית הגבוהה הזאת שנבנתה מרבדים של דורות רבים, ואת יכולותיהם המוזיקליות של גאוני הדור, והמשיכו לצרוך את המוזיקה הזאת לאורך מעגל חייהם. לא הייתה חלוקה למוזיקה לתרבות גבוהה ומוזיקה לעמך. כולם היו אניני טעם. בחלוף השנים הקהל הלך והזדקן והדור הצעיר ניטע במוזיקה ה"עברית" והתבקש למחוק את מסורתו. אמן בתרבות הערבית זקוק לקהל שיבין על מה הוא שר, שיראה את היופי בפראזה המוזיקלית שהוא מזמר ומגנן. הוא זקוק לאנחת העונג והתפעלות הזאת: "אהה" או "אלה". בלי המשוב הזה הוא אינו יכול לשיר ולנגן. הקטיעה האלימה של הרצף גרמה לגסיסה של המורשת המוזיקלית שלנו.

בהתחברות למרחב הווירטואלי הערבי, כשמקישים את שמם של אמנים נשכחים אלו בערבית, מתגלה כי שמם נישא בהערצה על ידי מוזיקולוגים בפורומים של מוזיקה, בקטעי דיונים ברדיו ובטלוויזיה העיראקית, ובקטעי אודיו ווידיאו שלהם שהעלו גולשים ערבים. הקבלה והתפעלות הזאת ממיטב אמננו, מעלה הרהורים נוגים על אלו שהיו אמורים להיות אחינו בישראל.

בישראל, השיח על גדולת המוזיקאים האלה נעשה משונה. איך נתאר את מה שאינו מובן מאליו יותר? רבים מהדור הצעיר כאן כבר לא מבינים לעומק את יפי צליל כמו שהיו הוריו וסביו וכמו הדור הצעיר העכשווי הערבי. אפשר תמיד להלל ולקלס, אבל כל מי ששותה מוזיקה ערבית לארוחת בוקר כבר מרגיש מבלי שיאמר דבר, כי סלים הלאלי ופלפל גורג'י נוגעים באמנותם בפסגות. אפשר כמובן לדבר על מעמדם בעבר של המוזיקאים הדגולים ולהביא הוכחות היסטוריות למלעיגים שסלאח אל-כוויתי וזוהרה אלפסיה היו אמנים של המלך, אבל זהו שיח מתגונן – שהרי תמצית הטרגדיה שלנו אינה כי לאלפסיה אין כבר מלך לשיר לו. הבעיה שאין לה כבר למי לשיר.

וכך שר סלים הללי ברורבתי (זרותי) – קינת הגלות הנפלאה של הנודד תמיד במחוזותיהם של אחרים (בתרגום חופשי): אני שהייתי כסף הפכתי נחושת והבגד שלבשתיהו עירום עשני. אני שלזולת עצותי נתתי, עתה התחלף שכלי ונדמתי מטורף.

הפרק הבא כאן – מסעותיו של היי הג'יפ | שושנה גבאי

פרק שלישי כאן : אביב מוזיקלי מזרחי או אביב בוכה?

—————————————————————————————————————————————

* הרשימה נלקחה בחלקה מתקציר לסרט על פלפל גורג'י שכתבתי לפני מספר שנים, ונפסל על ידי כמה קרנות קולנוע בישראל