לא גזענות. אנטישמיות
בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז עלייתה לשלטון של הממשלה האחרונה, אנו עדים לשורה של פשעי שנאה כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל ושימוש בחקיקה רגילה או חקיקת חירום כדי לרדוף אותם. ביניהם ניתן למנות את:
- התיקון לחוק האזרחות משנת 2003, המונע מערביי 48′ להתחתן עם תושבי מדינות ערב ולהתגורר בישראל.
- חוק הנאמנות הדורש מכל לא-יהודי שיבקש להיות אזרח ישראלי, להצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
- חוק הנכבה (“המרוכך”) השולל תקציבים מגופים המתנגדים להגדרת ישראל כמדינה יהודית (וכלל במקור גם הצעה על איסור טקסי זיכרון על אובדן המולדת הפלסטינית.
- חוק ועדות הקבלה שמשאיר בידי יישובים את הזכות לא לקבל תושבים חדשים על בסיס “אי-התאמה חברתית” (הדוגמא הטובה ביותר היא פרשת קעאדאן).
- תרגיל כוחות הביטחון שכלל בתוכו אפשרות לטרנספר של ערבי 48′.
- מכתב הרבנים הקורא לא להשכיר דירות לערבים.
רדיפות אילו כלפי הערבים כונו על ידי התקשורת וגם על ידי אנשי רוח, חברי כנסת או פעילים פוליטיים כגזענות (racism). באחרונה אף הוקמה שדולה בכנסת למלחמה בגזענות, תוך שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. אני סבור שהגיעה העת להפסיק להשתמש במושג גזענות, ובמקומו להצביע על אנטישמיות כלפי ערבים בישראל, כמו גם כלפי לא יהודים אחרים כמו מהגרי עבודה או פליטים מאפריקה.
יהודי העולם לקחו להם, בצדק, את החירות להילחם באנטישמיות המופנית כלפי יהודים. מכוני מחקר בישראל ומחוצה לה מודדים מדי רבעון את מידת האנטישמיות כלפי יהודים בכל מקום בעולם. עם זאת, ליהודים אין מונופול על המושג. זהו מושג אפקטיבי הפועל בתוך השיח היהודי, אך אין שום סיבה שלא להשתמש בו גם כשמדובר גם בשנאת ערבים וברדיפתם. השימוש במושג אפקטיבי בחלקו בשל האנלוגיות ההיסטוריות של מקרי רדיפה כלפי יהודים במהלך המאה העשרים, ובשל העובדה שהאנטישמיות שמפנים יהודים כלפי לא-יהודים מקורה בהפנמת סנטימנטים אנטישמיים לתוך הציונות עצמה. למשל, האיסור על נישואים בין-גזעיים, איסור מגורים באזורים מסוימים או הגדרת “האחר” כאויב העם – הללו הופעלו כלפי יהודים באירופה, ומופעלים היום על ידי יהודים כלפי פלסטינים בישראל.

המושג גזענות בעייתי גם משום שהוא שמור לאיפיון תופעות של רדיפה בחברות ליברליות ודמוקרטיות. גזענות היא העדפה או שנאה של אנשים וקבוצות על בסיס של הבדלים גזעיים, אתניים, לאומיים, מגדריים או מעמדיים. הגזענות הקלאסית הבחינה בין אנשים על בסיס מה שנתפס כגזע, תוך שימוש במאפיינים ביולוגיים: צבע עור, סוג שיער, מבנה גוף. מאז מלחמת העולם השנייה השימוש בגזע, כפי שעשתה המדינה הנאצית, הפך לטאבו. במקומו החל שימוש ב”גזענות חדשה”, אשר אינה משתמשת בשיח של גזע אך מציבה במקומו קטגוריות חברתיות ותרבותיות כמו אתניות, השתייכות לאומית, השתייכות תרבותית, השתייכות מעמדית או השתייכות מגדרית ומינית. למשל, לפני הבחירות האחרונות במפלגת העבודה תיארה מישהי את עמיר פרץ כנהג משאית ואת אהוד ברק כטייס מטוס קרב. למרות שאין כאן אזכור של מזרחיות (פרץ) ואשכנזיות (ברק), ברור שהתיאור הזה מבוסס חלקית על אבחנה אתנית ביניהם.
האנטישמיות המופנית כלפי הערבים היום בישראל אינה רק תוצאה של סנטימנט ציבורי, דוחה ככל שיהיה, אלא גם תוצאה של פעילות המדינה והמחוקקים שלה. חלק גדול מן הרדיפות כלפי האוכלוסייה הערבית (המשוללת זכויות של קבוצה לאומית) מעוגנים בחקיקה ומובלים על ידי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. התוצאה היא חוקי גזע אנטישמיים המופעלים גם כלפי קבוצות שמיות אחרות, ומשמעותם הינה חמורה ורחבה יותר מאשר “גזענות”. כאשר הגזענות מעוגנת בחקיקה, היא הופכת מגזענות לחוק גזע. כאלו הם התיקון לחוק האזרחות, חוק הנכבה, חוק הנאמנות.

במקרים אלה המושג “גזענות” רפה מדי, ואינו מכיל את כל חומרת התופעה שלפנינו. מדינה המחוקקת חוקים גזעיים הינה מדינת גזע, וחוקים אילו הולכים ומתרבים בדמות בתקנות ונהלים המבחינים באופן פורמלי בין ערבים ויהודים, גם אם נמצאות להם הצדקות עוקפות (“צרכי בטחון”). דוגמה מובהקת לכך היא התקנות הקיימות בשדות התעופה או במוסדות ציבור, ההופכות את הערבים לסיכון ביטחוני מתמיד. הצורך לבדוק את גופו של הערבי מתאים כמו יד לכפפה לצורך לבדוק את נפשו של הערבי (חוק הנאמנות).
החוקים, התקנות והנהלים המבוססים על אבחנות גזעיות (או לאומיות) כפי שקיים כיום בישראל, אינם מאפשרים להגדיר את ישראל כדמוקרטית או ליברלית אלא כמדינה המבוססת על חקיקת גזע. החוקים הללו נובעים בין השאר מן העובדה הטראגית שמדינת היהודים מוגדרת כמדינה “יהודית”. יש להבין מה משמעות המושג “מדינה יהודית”, המניח הלימה בין ריבונות-טריטוריה-זהות; הגדרת המדינה כיהודית מבקשת לראות זהות הומוגנית יהודית בתוך גבולות הריבונות היהודית, ועל כל שטחי הטריטוריה שלה. חוקי הגזע הם רק נגזרת מתבקשת של התביעה הזו.

יש כמובן תופעות רבות של אנטישמיות כלפי ערבים, שאינן מבוססות על חקיקת גזע. למשל, העובדה שמחצית מן הציבור היהודי מתנגד לשכנים ערבים או תומך באפשרות של טרנספר לערבים. אלו מצטרפים לחקיקת הגזע, ניזונים ממנה ומשלימים אותה. כפי שראינו בחודשים האחרונים, גם הציונים הליברלים (למשל תומכי מרץ, העבודה, קדימה) התומכים במדינה יהודית דמוקרטית לכאורה, מביעים סנטימנט דומה לזה של ליברמן.
במובן הזה, ליברמן אינו אדם קיצוני. הוא מסמן את התביעה הליברלית למדינה יהודית (ו”דמוקרטית”). אלא שככל ש”האיום” על הגדרת המדינה כיהודית יילך ויגדל, כך יילך ויקטן המרכיב “הדמוקרטי” בהגדרה שלה, והפער בין ליברמן לבין הציבור הליברלי יתאיין. זה טבעה של פוליטיקה תיאולוגית: היא מולידה מלחמה בינארית בין טובים ורעים, בין יהודים וערבים (או בין יהודים ובין ערבים “לא טובים”). הבחירות במכללת עמק יזרעאל הן דוגמה מובהקת לעובדה שבכל ליברל ציוני מתקיים סנטימנט ליברמני, המתארגן בשיח אחר.
מאבק באנטישמיות צריך להיות מאבק בינלאומי. יש להילחם באנטישמיות בכל מקום בעולם. הוא חייב לכלול ארגונים בינלאומים, ארגונים יהודיים וארגונים פלסטינים. השינוי הטרמינולוגי הזה הוא חשוב על מנת לחזק את המאבק באנטישמיות, גם כלפי פלסטינים בישראל.


