לא פוליטיקה חדשה, אלא ישנה מאד

מעשה שהיה במהלך שביתת הסטודנטים ב-1998, השביתה המפורסמת ששיתקה את האוניברסיטאות כמעט 50 יום, כאשר כ-20 יום שבתו רעב עשרות סטודנטים, ונשברה על ידי תרגיל הפיצות של נתניהו. זה היה אחד המבשרים הראשונים של מחאת קיץ 2011. הסטודנטים המציאו אז את הסיסמה סטודנטים זה כולם, יהודים וערבים, שמאל וימין, מזרחים אשכנזים, דתיים וחילונים. שתי קבוצות ניסו להוסיף לסיסמאות הסתה נגד החרדים – אלה היו אנשי מרצ והמפד”ל. אבל הנהגת הסטודנטים דחתה באומץ את הניסיון לדרדר את הפגנת הסולידריות המרשימה להסתה השבטית הקבועה נגד החרדים. הסטודנטים עשו זאת למרות שהיה ברור שחלק מהאהדה הציבורית הגדולה לשביתה נבעה מהתחושה שתלמידי הישיבות מקבלים יותר מהסטודנטים.

הנהגת הסטודנטים הבינה כי יש להיחלץ מהפוליטיקה הישנה המבוססת על הסתה ושנאה. זה היה הלקח שלהם מרצח רבין, שלוש שנים קודם לכן. הרצון לבנות סולידריות ישראלית על ידי הכלה של כלל האזרחים היה ונשאר אחד מהניסיונות החשובים של הדור הצעיר. והנה ראו מה קורה בקיץ 2012: ההסתה נגד החרדים והערבים השתיקה את המחאה החברתית ברגע שזו חזרה לצוץ. בתזמון מדויק הצטרפה התאחדות הסטודנטים למחאת האוהלים, אבל של מי? של הפראיירים הדורשים שוויון בנטל הצבאי, ולא של העם הדורש צדק חברתי ושוויון אזרחי. אי-השוויון שמפריע להם הוא בשירות הצבאי, ולא בחלוקת המשאבים של המדינה. מטרידה מאד התנהגות הסטודנטים של היום לעומת הבגרות של הנהגות הסטודנטים ב-1998 וגם ב-2007.

מטרידה לא פחות המניפולציה של “ידיעות אחרונות”, שבכוח מנסה לקבוע את סדר היום הציבורי כשאלת השירות בצבא ולהוציא אנשים לרחובות, כאילו זה הנושא היחידי שקיים, כאילו הממשלה כבר פתרה את כל הבעיות שעלו בקיץ שעבר בדיור, בבריאות, בחינוך, בהשקעות בפריפריה, בתעסוקה. רק אי-שירותם של חרדים וערבים הוא הנושא שחשוב, ועליו כביכול צריך ללכת לבחירות. תרגיל אדיר ממדים בגניבת דעת. אבל התרגיל לא היה מצדיק כתיבת מאמר, אלמלא כל כך הרבה אנשים מלאי כוונות טובות היו נופלים בפח. ולא סתם, הם מדברים בשם המחאה של הקיץ שעבר ומזכירים בנשימה אחת את דו”ח טרכטנברג ואי-מימושו. אבל נגד מי הם יוצאים? נגד הממשלה? לא, יוצאים נגד שתי האוכלוסיות הכי עניות שיש בישראל, הערבים והחרדים, מסיתים נגדם ומשחקים לידיים של הפוליטיקה הישנה, המסיתה. גניבת דעת מוחלטת. לא פוליטיקה חדשה, אלא פוליטיקה ישנה מאד.

המחאה החברתית של השנה שעברה הציעה ישראליות אחרת, מכילה, מלהיבה, מגייסת, מרעננת. כעת באה תנועת הנגד, הריאקציונית, של הזהות הישראלית הישנה – הזהות הצבאית. במקום סולידריות על בסיס ערכי, של צדק חברתי, הם מציעים אחוות לוחמים מרוקנת מכל ערך. את ערך השוויון החברתי והכלכלי הם מחליפים בשוויון בנטל השירות בצבא. במקום הכנות והאמת של המחאה הם בעצם מביאים את השקר של רצון לגייס את החרדים והערבים. שקר גס ומוסכם, כי איש מהם לא רוצה לראות לא ערבים ולא חרדים בצבא, גם לא צה”ל. מה שהם רוצים, למעשה, הוא להזכיר מי הם הבחורים הטובים, מי הם מלח הארץ, מי אלה שמגיע להם יותר, ומדוע.

אינני תמים, אני יודע שהמסר הזה היה שם גם בשנה שעברה, אבל הוא היה סמוי ומרומז. זה היה כאשר דיברו על “המעמד הבינוני” שמשרת במילואים, שעובד ולומד, המחזיק את המדינה על כתפיו. חלקם הגדול של החרדים והערבים קלטו את המסר, והבינו שזו לא המחאה שלהם. אבל היו גם מסרים אחרים, של שוויון אזרחי, של הכרה באחר, של צדק חברתי וחלוקתי, ועל הבסיס הזה יכלו להצטרף גם חרדים וערבים, אמנם בודדים, אבל היה להם מקום. אנשים אמיצים, מנהיגים שרוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, וכעת מקבלים מסר הפוך: אתם לא שייכים אם אינכם משרתים בצבא, אבל כל ערבי וחרדי יודע את האמת, שלמעשה הם לא רצויים שם, ואם ישרתו בצה”ל יושפלו.

העוני של החרדים והערבים קשור ישירות לאי-שירותם בצבא, כפי שהביסוס הכלכלי של המעמד הבינוני קשור גם הוא לעצם העובדה שהם משרתים בצבא. לא מדובר בפראיירים, כל מי שמשרת בצה”ל יודע שיש לו טובות הנאה מהשירות וכי אם לא היה משרת פרנסתו עלולה להינזק, וגם ההערכה של חבריהם וקרוביהם. אם יש סיבה אמיתית לצורך ליצור מערכת נוספת של שירות אזרחי זה דווקא כדי לעזור לחרדים ולערבים לצאת מהמקום הדחוי והדחוק בו הם נמצאים, וכדי לחלץ אותם מעוניים. הדבר צריך להיעשות בהידברות, בהקשבה, ברגישות לאחר. ההיפך ממה שמאהל הפראיירים, יאיר לפיד, ישראל ביתנו, מרצ, קדימה והבית היהודי מבקשים לעשות.

הפראיירים האמיתיים הם אלה שמצטרפים לתנועה שמוחקת את סדר היום של צדק חברתי ושוויון אזרחי, במסווה של שאיפה לשוויון בנטל. שום דבר חדש תחת השמש אין כאן. על בסיס הסתה זו גייסו קולות טומי לפיד ואביגדור ליברמן, ולפניהם רפול, גנדי ומרצ. העיוות הזה של פוליטיקה מבוססת הסתה בא לידי ביטוי קיצוני בבחירות 1992, כאשר מצביעים צעירים התלבטו אם להצביע למרצ או לרפול (צומת), כי שתיהן הציגו את הדרישה של שוויון בנטל – למרות שאחת תמכה בשלום ופתרון שתי מדינות והשנייה רצתה להפוך את הפלסטינים ל”ג’וקים מסוממים בבקבוק”. רק כך ניתן להבין את עיוות השפה הפוליטית הישראלית שקוראת למישהו כמו לפיד “שמאל”, כי הוא חילוני ואנטי-חרדי. כאן אנחנו מגלים את המכנה המשותף המכונה “ציוני”, הוא במאהל הפראיירים, זהות קולקטיבית הנקבעת דרך השירות בצבא, ויוצרת הירארכיה של אזרחים לפיה.

אני מודה, אני ותיק מאד במה שקרוי השמאל הציוני וגם בשמאל הרדיקלי. אי-הנחת שלי ממנו היא עתיקת יומין ומרובת פנים. ואחת מהביקורות המרכזיות היא ההצטרפות האוטומטית של האנשים הרדיקליים ביותר, הביקורתיים ביותר כלפי צה”ל ומעשיו בשטחים, לתביעה לגייס את החרדים. באותו רגע הם מייצרים את השבט המכונה בתקשורת “המעמד הבינוני”. איך ומדוע שוכחים באותם רגעים את מעשיו של צה”ל בשטחים? מתגנב אצלי החשד כי יותר מאשר חשוב לאותם אנשים מה קורה בשטחים, הסבל של הפלסטינים והשאיפה לשנות את המציאות, חשוב להם להפגין עליונותם מוסרית לעומת האחרים: לעומת “המתנחלים”, לעומת “הימין”, לעומת “החרדים”. עמדה מתנשאת, מנוכרת, חסרת אמינות, מכלילה, וחסרת יכולת לשנות את המציאות, המבטיח המשך היותם מיעוט, מיעוט צודק תמיד, גאה בהיותו מיעוט.

אני מעולם לא אהבתי להיות מיעוט, אני רוצה את הרוב איתי, רוצה לשנות את המציאות. לשם כך כדאי לשוב לפוליטיקה החדשה של קיץ 2011, שהיא הרבה יותר פוליטית מהשאיפה להפיל את הממשלה על אי-שוויון בנטל וללכת על זה לבחירות.