לבנון ופלסטין
ההגדרות של רון רלוונטיות ומעלות כמה סימני שאלה – אם במהלך שנות התשעים משטר ההפרדה הישראלי הלך וייצר את פלסטין כ”ספר” במקום “גטו” פנימי והאינתיפדה השניה הוכיחה שקרסו מערכות הרסן והכל מותר, כיצד נסביר את האינטרס להמשיך את האינרציה העקשנית של מנגנון השליטה הבירוקרטי המאסיבי, משטר ההיתרים והעריצות האדמיניסטרטיבית היומיומית בשטחים שמאפיינת יותר משטור אתני של גטו לפי רון גם לאחר שנחצו כל כך הרבה קוים אדומים מבחינת הפעלת כוח צבאי מאסיבי על מרכזי אוכלוסיה באזורים שהוצאו מחוץ לגבולות כביכול? האם אפשר להסביר את האירועים בעזה שקדמו להתפרצות החולנית של השבועות האחרונים בלבנון – הספר האולטימטיבי – כניסוי כלים שהמשכו הישיר קמפיין של טיהור אתני אלים במיוחד של אוכלוסיה שלמה מדרום לבנון? ואם כבר ניסוי כלים – מדוע אם כן לא ראינו טיהור אתני שיטתי וגלוי עדיין קודם כל בפלסטין שאוכלוסייתה הרבה יותר “מסכנת” את מדינת ישראל לפי ההגיון הציוני מאוכלוסיית דרום לבנון? האם הסיבוב בלבנון מבשר שישראל מכינה את אזרחיה למהלך עוד יותר מקיף של טיהור אתני שיתרחש 5 דקות מכפר סבא או שמנטליות הדיכוי של ה”גטו” עדיין לא עברה טרנספורמציה מוחלטת ל”ספר”?
ההגדרות של רון קולעות לשכל הישר אבל הדינמיקה בין “ספר” ל”גטו” באזורנו אולי קצת פחות חד משמעית ממה שנראה במבט ראשון. צריך לקחת בחשבון את מצבי הביניים הבלתי נסבלים שנוצרים בעקבותיה. כמו למשל מצבה של פלסטין המתנדנדת בין “גטו” ל”ספר”. מצב ביניים זה מנוצל על ידי המשטר הישראלי לזריעת הרס סביבתי ופוליטי טוטאלי מבלי להפוך למשטר של ג`נוסייד וטיהור אתני פר אקסלנס בעיני הקהילה הבינלאומית. בלבנון אולי הדינמיקה היא הפוכה של התפרצות טיהור אתני ”מוגבל” מבלי שמשטר הטרור הישראלי יהפוך למשטר בירוקרטי פרמננטי או סמי-פרמננטי (כיבוש, הפרדה). או עדיין לא בכל אופן. גם מצב ביניים זה מאפשר לישראל להופיע כמדינת “חוק וסדר” מבלי שתתגלה במערומיה ובלי שתתפס כמדינה פרועה שמחריבה אוכלוסיות שלמות וסביבתן באמצעים הברוטליים ביותר – מדינה שהקהילה הבינלאומית רואה את חובתה לרסן באמצעים הדרסטיים ביותר (כמו במקרה של סרביה).


