למה לא נרפה מהאדמות

סוציאל-דמוקרטים ותיקים ומתחדשים כמו אורי יזהר ממשאבי שדה לא רואים ולא מבינים מה יש לה, לקשת הדמוקרטית המזרחית, עם סיפור הקרקעות. איך לא נחה התנועה המזרחית על זרי הישגיה הצודקים מאז שוכנע בג”ץ לפני כעשור לאמץ את מושגיה לצדק חלוקתי בקרקע.

כמו לחש קדום במקרה הטוב, ועל פי תיאורו של חבר הקיבוץ מתוך אופורטוניזם תקשורתי במקרה הרע, חוזרת הקשת לסיפור האדמות ולא מרפה. מה יש להם שם בקשת מהאדמות? אולי תפסיקו כבר? הוא שואל. ואנחנו, למה שנפסיק?

מאז התקבל בג”ץ הקשת, לא עבר כאן יום אחד בלי לנסות להתעלם מהפסיקה ומרוחה. רק לפני פחות מחודש ימים למדנו כיצד פסיקת בית המשפט העליון בנושא הצדק החלוקתי בקרקע הייתה הבלחה חד-פעמית. כיצד חזרו בהם שופטי ישראל בראשות עדנה ארבל מאומץ הלב החברתי שגילו ברגע נדיר אחד לפני עשר שנים, ושבו אל טיעוני החלוציות ההיא כשריח אספסת באפם, שירה במקצב רוסי בגרונם ומדביקים לחלוציות הזו הטבה כלכלית משמעותית.

עשור כמעט מאז הבג”ץ ההוא, וכעת מאפשר בית המשפט העליון לתושבי הקיבוצים לרכוש את דירותיהם ולהוונם תמורת אחוזים מסוימים, ואילו לתושבי המושבים מתיר בית המשפט העליון לבנות על חלקתם מספר דירות ולמוכרן בשוק החופשי. כך מאפשרת מדינת ישראל לבני המושבים לקבל מתנת חינם ששוויה הכלכלי עצום, בעוד אלה שנולדו במקום אחר צריכים לייגע את חייהם, לקחת משכנתא פראית ומשעבדת רק כדי להגיע למינימום קורת גג נדרשת. כל זאת גם בשעה שאנשי הדיור הציבורי לא ראו ולו לרגע אחד את מימוש חוק הדיור הציבורי.

מאז התקבל חוק הדיור הציבורי בכנסת בשנת 1998, על מנת שיאפשר לתושבי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם בהנחה ניכרת, הקפיאו ממשלות ישראל את החוק באמצעות חוק ההסדרים בטענה של עלות כבדה למשק המדינה. רק מבצעי מכירות מצומצמים הביאו לרכישתם של אלפי דירות בודדות מתוך מאגר של למעלה ממאה אלף דירות בדיור הציבורי.

את מה שכעת מאפשרת הממשלה לאנשי התיישבות העובדת, דיירי הדיור הציבורי לא חלמו לקבל. לאלה מאפשרים למכור בעוד דיירי הדיור הציבורי לא יכולים לקנות. אלה משייכים את הדירות השייכות להם ממלא תמורת אחוזי ההיוון, בעוד אחיהם בצד השני מתקשים למצוא את מעותיהם האחרונות על מנת לממש את הזכות לרכוש.

לא הקשת גילמה באדמות את מקורותיו של הסכסוך, היא הגיעה לכאן כשאלה הופקדו מזמן בידיו של שומר חקלאי שפתאום ביקש ומבקש להרוויח עליהם. על הטענה למאבק משותף אמרנו, לפני היציאה למאבק מול בעלי ההון, מול הבנקאים והאוליגרכים המקומיים צריך להחליט למי שייכות האדמות. צדק חברתי קודם כל בבית, עם השכנים.

מעולם לא ביקשנו לכרות את מטה לחמו של החקלאי. אדרבא, שיעבד החקלאי את אדמתו. אולם דמי השמירה, האדמה, שייכים גם לחקלאי וגם לשכנו – פועל הטקסטיל.

אורי יזהר מטפס לבריכת מגדל המים שבביתו בנגב בניסיון לראות ולברר את הטענה לפיה יישובים חקלאים רבים הפכו לפרברי וילות ונחלות חקלאיות למצודות פאר. הוא לא רואה. אבל אם יסייר בארץ ויצא למועצות האזוריות בגליל העליון והתחתון, בבית שאן, בבני שמעון, בלב השרון, בדרום השרון, במטה אשר, בעמק יזרעאל, בגלבוע ויספור איתנו דונמים לנפש עם העיירות הסמוכות, יבחן תשלומי ארנונה פנטסטיים המגיעים ליישובי מעטים עם חקלאות דלה במקום לערי פיתוח שכנות, אולי ביושרו מגג הבריכה בנגב יזהה גם הוא אי-צדק חברתי.

פנייתה האחרונה של הקשת לשר הפנים בדרישה לבטל את המועצות האזוריות אינה סיפור חדש. כבר בדצמבר 2001 ארגנה הקשת את פורום ראשי ערי הפיתוח בנושא בהובלתו של ראש עיריית קריית שמונה לשעבר. מאז ועד היום לא מצליחים לבנות שם לבני ולבנות העיר, בדיוק בשל אותו עיוות חלוקתי בינם לבין המועצה האזורית גליל עליון.

אבל לא רק את העובדות החברתיות הראויות לתיקון לא רואה יזהר, הוא לא רואה את הקשת במאבקים החברתיים מאז 2002, הוא לא מצליח לראות את פעילות התנועה במאבקי האיגוד המקצועי מאז – לא בחיפה כימיקלים ואף לא מול חברות התחבורה בבאר שבע. יזהר לא מזהה כיצד הבג”ץ היחיד שהוגש כנגד בריכות המלח בעסקת דנקנר שייסדו את אצולת ההון המקומית היה של הקשת בלבד, הוא לא רואה כיצד חלק ממייסדי התנועה “כוח לעובדים” באו מהקשת, ואינו מכיר בפעילות התנועה כנגד תופעות גזעניות או מזהה את פעיליה במאבקים מול הבנקים ובעלי ההון.

אולי קוצר הראייה של יזהר נובע מהעובדה שסוציאל-דמוקרטים מתחדשים כמו אלה הוותיקים, מבחינים בעיקר בבני מינם המתמעטים ולא רואים את האחרים. והרי תמיד היינו אחרים.

למאמרו של אורי יזהר