חמש דקות מ"כתבנו בשדרות"

מהדורות חדשות דרמטית במיוחד פקדו אתמול את המרקע שלנו. כתב הטלוויזיה המיוזע, כמו מנסה בעצם מראהו להעביר לנו הצופים בסלון הממוזג את הדיווח על מה שקורה עכשיו בשדרות. הוא מציין ש“דיבר עם אנשים בשדרות” ומהם למד כי: מצד אחד, קשה להם לחיות במציאות של “טפטופי קסאמים” והם חשים תחושת הקלה עם הידיעות המצטברות והולכות על המתקפה המתרגשת עלינו בעזה, ומצד שני, קשה להישאר במרחבים המוגנים לאורך כל שעות היום. בארשת פנים רצינית ומודאגת במיוחד, כתב הטלוויזיה הזכיר לכולנו כמה חשובה ההיצמדות שלנו למקלטים וההקפדה על ההנחיות של פיקוד העורף בשל המצב הביטחוני הרגיש.

כמה דקות לאחר מכן, עלה לשידור ראש העיר שדרות לשעבר, אלי מויאל. בלהט אידיאולוגי מפתיע, שעושה רושם שהוא אותנטי ממש, קרא לממשלה לקחת אחריות ו“לפתור את הבעיה” בעזה. לא ייתכן שבתום כל סבב חמאס יתחזק יותר ומדינת ישראל תוסיף להיות אלופת העולם ב“לקלוע לשום מקום“, אמר מויאל בתקיפות, והוסיף שאם הממשלה לא מסוגלת לתת פיתרון לבעיה – עדיף לה שתתחלף. לא ייתכן שהממשלה תזלזל בנו, תושבי הדרום, חתם את דבריו בתסכול.

בתוך בליל דבריהם של מגישי החדשות, נזכרתי ברעיונות של אסכולת פרנקפורט, שהסבירה כיצד על האזרחים מופעלת מניפולציה שיטתית מצד התקשורת – מניפולציה שמהותה הסתרת מידע, עיבודו מחדש, עריכתו, הוצאתו מהקשר והגשתו לאחר שעבר ריכוך והתאמה להלך הרוח הרצוי. לתקשורת תפקיד מכריע בשמירת הסדר החברתי, מניעת קריאת התיגר והמהפכה בסדר החברתי הקיים. היא אחראית ל“סימום” האזרחים המשועבדים לתחושה הכוזבת שהם שווי ערך, ושאין היררכיה מעמדית המדכאת אותם.

וכך לסיפור החדשותי של איש הטלוויזיה יש גם צד שלישי שלא נוטים לספר עליו, למעט כמה עשרות אנשים החיים בשדרות וסביבותיה. ובכן, אמש בשבע בערב, כאשר שדרות יחד עם שאר הערים, הקיבוצים והמושבים שמסביבה הותקפו ללא הרף בירי טילים, חבורת צעירים וצעירות מקומית (חלקם/ן בוגרי תנועות הנוער דרור ישראל והנוער העובד והלומד), בשיתוף עם סטודנטים ממכללת ספיר ועוד אורחים ואורחות ממגוון קהלים בסביבה, החליטו להוציא דווקא מתוך העיר המופגזת אמירה שלא ניתן להפריז בחשיבותה, על המצב הבלתי נסבל שלתוכו הסתחררה החברה הישראלית בשבועות האחרונים ומהותו דברי הסתה אלימים וגזעניים ששטפו את התקשורת המיינסטרימית ואת הרשתות החברתיות.

שטף של מלל כוחני ואלים זה יצא מפי פוליטיקאים אופורטוניסטיים וחסרי אחריות, שדבריהם החמורים מהדהדים אל הפרקים העצובים ביותר בתולדות העם היהודי, והגיע לכל בית מקוון בישראל. כך הזין והעצים את עצמו מעגל השנאה והדמים החוזר חלילה ללא הפסק. לתופעה הזאת בדיוק התנגדה החבורה הצעירה בשדרות באירוע מיוחד תחת הכותרת “משדרות תיפתח הטובה”, ודאגה להדגיש כי זו ממש לא “הפגנה” אלא “התכנסות אזרחית להתבוננות פנימית.” החבורה שנפגשה בבית קפה בעיר הונהגה על ידי נשים. נשים משדרות. נשים מהסביבה. סטודנטיות שאכפת להן ולוקחות אחריות, נשים שרוצות לדבר ולמחות על מה שקורה מסביבן. הילה פרץ–ביטון, אחת ממנהיגות הצעירים בשדרות, אמרה לכל הנוכחים והנוכחות בשלווה ובסבר פנים יפות:

בערב הזה אני לא צועקת, בערב הזה אני לא מוחה. בערב הזה אני מתעקשת, מבקשת, מזכירה שהקול השפוי מבקש להישמע, מבקש לחזור ולחדור לכל אותם הלבבות שלרגע איבדו את הדרך. אנחנו כאן כדי להזכיר כמה כוח יש לנו. אנחנו כאן כדי להראות שאפשר אחרת, ושמוכרחות לנהוג אחרת. משדרות תיפתח הטובה, אנחנו נשות ואנשי שדרות וסביבתה בוחרות באנושיות ועוצרות את ההסתה והגזענות.

נציגת הסטודנטים ממכללת ספיר, הדס קרלינסקי, סיפרה על הבחירות שהובילו אותה להשתתפות בערב הזה, והבהירה כמה חשוב לדעתה להירתם כדי להשמיע קול מתון דווקא משדרות ודווקא בעת הזו שבה העיר נמצאת תחת מתקפה והחיים בלתי נסבלים; לשוב ולהזכיר לכולנו שהשנאה שאנחנו מטילים באחרים עלולה לחזור אלינו. בין קטעי הדוברות שהנחו את ההתכנסות, היו גם פעילויות של האמניות והפעילות החברתיות שבחרו לקבוע את חייהן בשדרות; ניצן בר קמה ותמר קפסוטו ניגנו ושרו שירי אהבה ושלום; הורים וילדים ישבו על מחצלות שנפרסו במקום, לילדים חולקו דפי צביעה וצבעים. מעגלי שיח ולימוד יהדות שנגעו לשאלות מוסריות וחברתיות עמוקות הוצעו לכל מי שהתעניין (ואכן הייתה התעניינות רבה) בהנחיית מנהל התוכניות בארגון שתי“ל, אבי דבוש, יחד עם איש החינוך, ד“ר אבנר דינור.

בין קהל המשתתפים באירוע ובמדרש היו גם חבורת סטודנטים מחו“ל המתגוררים בישראל מספר שנים ומתנדבים בה. היה מרתק לראות כיצד בשולחן אחד מתכנסים בני נוער משדרות, סטודנטים זרים, אנשים מסביבתה של שדרות בכל חתכי הגילאים – דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, חדשים וותיקים וכך הלאה – כדי לדבר, להתווכח, לשאול ובעיקר להתמודד עם המצב הקיים בישראל תחת איומים מחוץ ומבית. בסוף המפגש, הוסכם בין המשתתפים שהוא היה מעולה; דווקא משום שלא נתן תשובות, אלא בעיקר משום שהוסיף שאלות.

בזמן שהמופע הזה, הנדיר בארצנו, התרחש דווקא בעיר המופגזת ביותר בדרום והיה בבחינת מופע התעוררות מזהיר בייחודיותו ובצורתו, בעיקר כלי תקשורת קטנים וזרים סיקרו אותו, בעוד ש“כתבנו” מערוץ הטלוויזיה על צוותו המיומן, עמד במרחק הליכה של חמש דקות משם ואסף ידיעות על “המתרחש בשדרות” בעת ירי הקסאמים.

רבות כבר נכתב ונאמר ביחס לייצוג התקשורתי הלקוי והמגמתי של תושבי מדינת ישראל השנייה בכלי התקשורת. לכן לא אכביר מילים רבות נוספות, אלא רק אתאר את המציאות בשדרות כפי שאני מכיר אותה מזה עשור. לרוב, יעמדו אנשי התקשורת נטועים במקומם במרכז העיר וישדרו את מה שהם רואים ברדיוס של עשרה מטרים מסביבם. יאספו דוברים, לא רהוטים בד“כ, כדי שיצעקו למצלמות סיסמאות חלולות ששמעו קודם לכן ברדיו מפוליטיקאים פופוליסטיים. בכך מונצח הדימוי הכה פוגעני ומסוכן של תושבי עיירות הפיתוח והשכונות שבשולי הערים הגדולות – מזרחים ברובם – כחסרי תרבות, משולחי רסן, חסרי השכלה ופראיים.

כך משוכפלות קלישאות שחוקות שגורמות לכולנו לאמץ את התודעה הכוזבת הגורסת ש“כל העם איתנו” ושאנחנו “גיבורים“, ומעל לכל יעבירו את אותם מסרים בדיוק באופן מונוטוני, וטורדני במשך שעות. זאת, על מנת לעייף אותנו ולשלוח אותנו אל מיטותינו פטריוטים, מותשים וזועמים. זועמים על כל מי שרק אפשר מלבד מי שאנחנו אמורים לכעוס עליו באמת: ממשלת ישראל, שאר שכבות ההנהגה (ראשי ערים, ראשי מועצות וכך הלאה), וכלי התקשורת.

אז כאמור על הערב החשוב הזה בשדרות לא תשמעו בכלי התקשורת המרכזיים. אולי משום שמסרים כאלה עשויים לעורר אותנו לחשוב על המצב שבו אנחנו מובלים כעדר על ידי מנהיגים חסרי יכולות וחזון, שחדשות לבקרים שמם נקשר בשערוריות חסרות תקדים. ועל ידי כלי תקשורת שמהתלים בנו ומשסים אותנו באחינו שלנו על מנת שלא נתאחד כדי לחולל מהפכה שתביא את המערכת המנצלת ומנשלת לקיצה.

יהיו מי שירימו גבה ויתהו – דווקא בשדרות? אך האמת היא ששדרות, כמו מקומות רבים אחרים, אינה עשויה מקשה אחת ויש בה אנשים מסוגים שונים. חלקם הגדול דווקא כן רואה לנכון לנהוג במתינות ולהושיט יד לשלום. המשורר שמעון אדף, יליד העיר, כתב עליה פעם: “רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת“. אני נוטה להסכים על השורה הזו, משום שהלכה למעשה אני רואה כיצד העיר הזו לא זוכה לאהבה והתייחסות בשגרת חייה נטולת הטילים, אלא זוכה בעיקר לחיבוק הדב המסוכן של החברה הישראלית כשהיא נקלעת לימים כמו ימינו אנו. דווקא פה, בשדרות, כשמתפזרת ההמולה וחוזרת חדוות החיים הצנועה ונטולת היומרות, מתקיימים תנאי הגידול הטובים ביותר לחיים סובלניים ומתונים יותר. אנשיה הם בנים ונכדים לאנשים ונשים תמימי דרך שמתוך אהבת ישראל אמיתית ועמוקה הקימו כנגד כל הסיכויים עיר שלווה עם חיי קהילה חמים ופתוחים – למרות שהמדינה זנחה לאנחות כבר מזמן.

א/נשים אשר עשו את שעשו תוך ויתור אמיתי על גאוותם על מנת להגשים את חלום השיבה לארץ ישראל. שורשים כאלו, קשה לעקור. לכן, אל תופתעו, זו שדרות. האמיתית.