מוריס פתאל, הפליט מעיראק שרצה להגיע לפסגה

מערכת הבחירות הטעונה, שתוצאותיה הבלתי-צפויות, לפחות על פי התחזיות והסקרים, ריסקו את החלומות הרטובים שטוו המחנה הציוני ושותפיו הפוטנציאליים להרכבת הממשלה, הולידה התפרצות ייצרית עצומה, שביטאה אובדן עשתונות מוחלט. יאיר גרבוז (עוד לפני הבחירות) וחבריו כיוונו את חציהם המורעלים, אם בגלוי ואם במרומז, כלפי המזרחים. הם ניסו ליצור את הרושם, שהתקפותיהם מתייחסות רק למזרחים נושאי “תסמונת האישה המוכה”, הווי-אומר האלקטורט המזרחי של הליכוד, המבכר לתמוך בביבי נתניהו חרף מדיניותו הכלכלית המנזקת אותם, כמו גם יחסו המתנשא כלפיהם. ואמנם, אפשר להסכים עם טענת השמאל שמדיניותו של ביבי לא היטיבה, בלשון המעטה, עם המזרחים. יחד עם זאת, מתבקשות שתי שאלות חשובות:

1) האם באמת לשמאל שלנו יש בעיה רק עם המזרחים התומכים בליכוד, או שמא יש לו בעיה מהותית ואולי בלתי פתירה עם המזרחים בכלל? 2) האם אותו שמאל יכול להצביע על השתלבות שוויונית ונטולת פניות של מזרחים בשורותיו? ספק רב. לצורך העניין, אתייחס כאל שמאל רק למחנה הציוני/מפלגת העבודה ומרצ.

ההיסטוריה של היחסים בין תנועת העבודה, לדורותיה, ובין המזרחים ידעה כמעט ורק מורדות. הניסיון המצטבר מוכיח, שבמקרה ה”טוב” השמאל הציוני הואיל להתייחס למזרחים כאל קבלני קולות וקישוט ותו לא. היסטוריה זו הרווייה בדם רע של יחסי מזרחים-אשכנזים הינה באשמתו הבלעדית של השמאל. אינוונטר התנכלויותיו של הממסד המפא”יניקי שננקטו כלפי המזרחים בכוונת מכוונים ומתוך גזענות מובהקת, כבר נדון בכל מקום אפשרי – כולל, כמובן, אתר זה – ולמותר למחזר אותן. המעשיות המופצות על ידי השמאל, כאילו גזענותו (המוכחשת) הייתה בלתי מכוונת והיא תוצאה של אי הכרת תרבותם של המזרחים, הן לא פחות מאגדה אורבנית. גזענותו מתועדת בכתובים, ולא אחת – גם בידי אנשיו. אילו סיפור זה היה מתחיל ומסתיים אי שם, בשנותיה הראשונות של המדינה, איש לא היה מלין על כך. הבעיה היא, שגם כיום השמאל דבק במסורת ההדרה והסינון (ובהתאמה, ההכלה), על בסיס צבע עור ומוצא עדתי. אולם, מה שהכי דופק לשמאל את הצורה זה הניתוק הכמעט מוחלט שלו מהמציאות.

מנחם בגין, שהיום הכל מהללים ומשבחים אותו, גילה כלפי המזרחים יחס מתנשא. התנשאותו, גם אם הייתה “רכה”, עדיין ביטאה הירארכיה תרבותית. אפילו ב”נאום הצ’חצ’חים” המיתולוגי שלו המזרחים היו ל”עדות המזרח שלנו“. הברית הבלתי-כתובה שבגין כונן עם המזרחים הייתה, מבחינתו, מלאכת מחשבת. שלא כמו אנשי תנועת העבודה היהירים והמלאים מעצמם, כבר מלכתחילה בגין הבין שתמיכת האלקטורט המזרחי היא תנאי הכרחי לזכות בשלטון. ואמנם, לאחר 29 שנים ארוכות וסבלניות במדבר האופוזיציה, הוא קטף את פירותיה של הברית. למרות זאת, גם בליכוד הוצבה מעל ראשם תקרת זכוכית, רק שהיא הייתה קצת יותר גבוהה מזו שבשמאל. מפלס ההתנשאות כלפי המזרחים בליכוד, לעומת זאת, הוא לאין שיעור נמוך מאשר בשמאל. אין לתמוה, אם כן, שמזרחים לא מעטים מרגישים בליכוד “כמו בבית”. תוצאות הבחירות מראות לנו, שהגזרות הכלכליות של ביבי מכאיבות להם פחות מגזענותו של השמאל.

אבל, בואו נניח לליכודניקים. הרי ממילא הם נחשבים בשמאל כמקרים אבודים, כאספסוף וכמי שלא הפנימו שאר רוח מהסוג המפעם בשורותיו. השמאל מאמין שהוא חף מגזענות. האמנם? שלא כמנהגי, אמנע מהבאת דוגמאות מביכות של כל פלגיו של השמאל. אסתפק, בשלב זה, בהתנהלות של האחות הבכירה של השמאל, העבודה, כלפי המזרחים המעוניינים לממש את השקפותיהם דווקא מצדה השמאלי של המפה הפוליטית. לעבודה ניתנו כמה וכמה הזדמנויות להוכיח, לנו ולעצמה, שגזענותו של השמאל בעבר הייתה בלתי מכוונת, מעין משגה נטול כוונות זדון. דווקא העבודה, שמכחישה בתקיפות את קיומם של סממנים גזעניים בתוכה, עשתה מאמצים כבירים כדי לסתור בהתנהלויותיה את הכרזותיה. כמה וכמה מזרחים בלעו את הרטוריקה השקרית שלה בדבר שוויון ההזדמנויות בחברה, שניתן למימוש רק דרך השתלבותם של המזרחים במפלגות הותיקות, ה”לא עדתיות” – היינו, האשכנזיות. נדמה לי, שמאד כדאי להתעכב כאן על דמות, שמבעדה ניתן לעמוד על הדינמיקות הגזעניות של העבודה, שתקפות וחלות גם על מפלגת הלוויין שלה – מרצ.

האיש שרצה להיות נסיך

ב-7 בנובמבר 1997, פרסם עיתונאי ״הארץ״, דניאל בן סימון, כתבה תחת הכותרת “האיש שרצה להיות נסיך” על משה שחל, ערב פרישתו מהפוליטיקה. שחל היה חבר כנסת ושר מטעם מפלגת העבודה. הוא פעל בנאמנות במפלגה שנים רבות. פטרונו במפלגה היה שמעון פרס. שחל, מוריס פתאל במקור, נולד בעיראק ועלה ארצה ב-1950. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו כנער שליחויות של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, בתקופת מרד ואדי סאליב (1959). חושי ניצל את מוצאו המזרחי של שחל כדי שהלה יזכה באמונם של דוד בן הרוש וחבריו למרד. תפקידו היה לחלק להם הבטחות (שווא, כמובן) בשמם של חושי וחבריו להנהגת מפא”י, כדי שיעצרו את המרד. “משה שחל לא שיער שכך יסיים את חייו הפוליטיים. בחלומותיו הוורודים ראה עצמו מטפס אל פסגת הפירמידה ונעשה בבוא היום ראש ממשלה”, פותח בן סימון את כתבתו, ומספר לקוראיו עד כמה שקד שחל לפלס דרכו לצמרת העבודה. “מה לא עשיתי?”, קונן שחל בפני בן סימון, “אימצתי מבטא ישראלי, השקעתי בהשכלה, החלפתי את שמי, נשאתי אשה ממוצא לא מזרחי, הצטיינתי בעבודתי, הייתי נאמן למפלגה. לצערי, כל זה לא הספיק”.

ממשיך בן סימון: “ההכרה שכל זה לא יספיק היכתה בו לפני שנים. הוא הוזמן למשכן נשיאי ישראל כדי לחגוג את בחירתו של אפרים קציר לנשיא. שחל פעל ללא לאות כדי שחברו, יצחק נבון, ייבחר לתפקיד. הוא האמין שבחירתו לנשיא תכשיר לבבות במפלגה למועמדים מזרחים ותסלול את דרכו בעתיד לצמרת המפלגה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הטילה את כל כובד משקלה לטובת קציר, ונבון נאלץ להתקפל”. למרות אכזבתו, שחל הגיע לטקס. “היו שם כל ראשי המפלגה, וגולדה בראשם”, שיחזר שחל. “שמעתי אותה מחליפה חוויות עם קציר על השנים שבילתה ברוסיה ועל כל מיני חוויות ילדות משותפות. בשלב מסוים פנתה למישהו שעמד לידה ואמרה לו: ‘תארו לעצמכם שנבון היה נשיא. על מה הייתי מדברת אתו? על בוסתן ספרדי? עמדתי בצד ונעלבתי עד עמקי נשמתי. הבנתי שהוזמנתי למסיבה כדי לשמש קישוט”, כך שחל.

ואם זה לא מספיק, שחל מנדב “אנקדוטה” נוספת. שנים אחדות לאחר מכן, הוא מצא את עצמו אנוס להקשיב לשיחה בין שניים מבכירי מפלגתו. היה זה בראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, ימי העלייה ההמונית מברה”מ לשעבר. שחל לא חשף את שמותיהם, אך ציטט את שיחתם: “אחד מהם אמר ‘כמה טוב שהעלייה מרוסיה באה אלינו בכמויות אדירות. זה ישנה את המדינה ויאזן סוף סוף את עליית כוחן של עדות המזרח’. לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי להם: ‘רבותיי, לא איכפת לי שתגידו דברים כאלה, אבל למען הנימוס עדיף שלא תאמרו אותם לידי. אחד מהם השיב לי: ‘משה, מה קרה לך! אתה שונה מהם, כי אתה משלנו. התכוונו לאחרים”.

מן המפורסמות, שבנות ובני השבט המזרח אירופי בישראל נורא נרתעים מכל גילויי העדתיות, שתמיד צפים ועולים, כידוע, רק מכיוונם של “בני עדות המזרח”. שחל היה מודע גם מודע לכך, והוא השתדל, בכל מאודו, להיגמל ממנהג מזרחי מגונה זה ולהשתלב “כמו כולם” במפלגה הכל כך ישראלית שבה בחר. בן סימון: “ככל שחתר להיות דומה לחבריו במפלגה, וככל שהרחיק עצמו מצור מחצבתו, שב וגילה שקצרה ידו מלהושיע. הוא (שחל, מ.ב) מעיד, כי אין איש שהתאמץ כמוהו לסגל את ערכי הארץ החדשה, שאליה היגר סמוך להקמתה. הוא זוכר כיצד התחנן לפני ראש הממשלה, יצחק רבין, שלא ימנה אותו לשר המשטרה ב-1992. בארבע עיניים הסביר לו, שקצה נפשו בתיק המשטרה, השמור לספרדי התורן. רבין, שלא הצטיין ברגישויות מהסוג הזה, לא הבין על מה מלין שחל”. לאחר שקלא וטריא עם רבין המנוח, קיבל שחל את תיק האנרגיה, לקראת “השתלבותו” בישראליות הנחשקת – כך, לפחות, הוא קיווה.

אלא, שמסע התלאות של משה שחל, משפטן בהשכלתו ופרקליט צמרת, לא חישב להסתיים. בעיני עמיתיו ופטרונו במפלגה, הוא עדיין היה למוריס פתאל, הפליט מעיראק. הוא עדיין לא הפנים את מיקומו האמיתי בהירארכיה התרבותית בישראל. בן סימון: “אחרי רצח רבין, נקרתה לפניו (בפני שחל, מ.ב) הזדמנות חייו. שחל האמין, שנאמנותו הטוטאלית לשמעון פרס במשך עשרות שנים תבוא על שכרה. סוף-סוף יוכל להיפטר מהתיק בעל הדימוי המעיק לטובת תיק החוץ היוקרתי. באותם ימים פינטז בקול, שמינויו לשר חוץ יקנה לו תהילת עולם, שתקרין על מעמדו במפלגה ובציבור ותמריץ את מרוצו לצמרת אחרי עידן רבין-פרס”. קשה להאמין עד כמה היה שחל נאיבי, אפילו אהבל, כשהאמין למסכת הכזבים הבוטים שהפיץ הממסד האשכנזי. נלך הלאה.

״הוא נועד עם ראש הממשלה פרס וביקש שימנהו לשר החוץ. פרס, שלא ציפה לכך, כמעט נשנק מרוב תדהמה. ‘הייתי רוצה, אבל אני לא יכול’, השיב לאחר שהתעשת. ‘למה לא?’, התעקש שחל, ‘מה חסר לי? אני דובר אנגלית שוטפת, ערבית שוטפת ויש לי קשרים יוצאים מהכלל עם מנהיגים ערבים. תשאל עלי את הנשיא מובארק, תשאל את עמרו מוסא, תשאל אחרים. אני מאמין, שנוסף לכישורים שלי יש לי המנטליות והרקע התרבותי הנכון כדי לנהל את היחסים עם מדינות ערב’״. פרס, שאומר לשחל שהוא כבר סגר על אהוד ברק, זוכה לתגובה נוגעת ללב : “למה ברק? יש לו אנגלית טובה משלי? הוא יודע ערבית בכלל? שמעון, הלכתי אתך לאורך כל הדרך. אני רוצה שתדע, שלתיק המשטרה אני לא חוזר”. למרות עברו המשת”פי של שחל אינך יכול שלא לחוש עצב רב על אדם נאמן, משכיל וחכם, שתשוקתו להתקבל למועדון האשכנזי, כשווה בין שווים, מעוורת את עיניו וטורפת את חושיו עד כדי הכחשתה הגורפת של הגזענות האשכנזית, שבמקרה שלפניו אפילו אינה מתאמצת להסתוות.

פרס ממנה, כצפוי, את ברק לשר החוץ שלו. לא הועילו תחנוניו של שחל, ותיק המשטרה נכפה עליו, הגם שפרס גילה “רגישות” ושינה את שמו של משרד המשטרה ל”המשרד לבטחון פנים”. בן סימון מציין, כי שחל “העריץ מרחוק את דוד לוי על המאבקים שניהל עם ראשי מפלגתו כדי לפלס את דרכו למשרד החוץ, אך הוא עצמו התקשה לעשות זאת”. שחל הסביר זאת בכך, שבעיראק הוא קיבל חינוך בריטי המאופיין באיפוק ובדיכוי היצר . “כל חיי פעלתי כדי שהרגשות לא יגברו על החשיבה הרציונלית”, תירץ שחל את התרפסותו המביכה מול האשכנזים המקצועיים של העבודה. “אני בא מאחת המשפחות העשירות והחשובות בעיראק. היינו אנשים של חשיבה, לא של יצרים”, הוסיף, אולי כדי לחיות בשלום עם עליבותו.

בתוך תוכו ידע, מן הסתם, שחל את האמת המרה וחש את כאבה. “בערוב ימיו הפוליטיים”, כותב בן סימון, החלו פוקדים אותו, לא אחת, הרהורים מעיקים, אם האיפוק שכפה על עצמו כדי ‘להיות כמו האחרים’, הצדיק את עצמו. ‘ייתכן שלא’, הסביר, ‘עובדה היא שהמפלגה שלי נשארה כפי שהייתה ביחסה לבני המהגרים. כל כך רציתי להתמזג בחברה הישראלית ואמרתי לעצמי שאני אמנם מזרחי, אבל לפחות אני לא שונה מהם, שלי לא יוכלו להגיד שאני כמו המזרחים האחרים. לצערי, זה לא עזר. וראה איזו אירוניה. ממשלת מפא”י הראשונה מינתה את בכור שטרית לתיק המשטרה, השמור לספרדים, וממשלת מפא”י האחרונה, ב-1992, מינתה את משה שחל לאותו תיק משטרה’ “, המשיך לקונן שחל.

הפסקה האחרונה ששחל משחרר לבן סימון מקפלת בתוכה את כל ה”פילוסופיה” האשכנזית באשר לתפיסתה את המזרחים, אם בשמאל – ואם בכלל: “אני חייב להודות, מתוך כאב גדול, שתנועת העבודה לא השלימה עם שילוב בני המהגרים בצמרת שלה. קיים בתוכה עד היום מחסום פסיכולוגי, שמונע ממנה לראות אנשים כמוני כפי שהיא רואה אנשים ששייכים לרקע התרבותי שלה. בזמנו, כשהגעתי למסקנה הזאת, אמרתי לדוד לוי : ‘דוד, תשכח מזה שאחד משנינו יהיה ראש הממשלה. לא המפלגה שלך ולא המפלגה שלי מוכנות לכך וישלימו עם כך’. אני מאמין שבעתיד הנראה לעין, אין סיכוי שזה יקרה”.

+   +   +

ולסיום: סיפור דומה קרה גם לפרופ׳ שלמה בן עמי במפלגת העבודה, וייתכן שאתייחס לכך בעתיד. גם רן כהן חווה את עוצמת הגזענות האשכנזית השוכנת לבטח במרצ, שיצאה מעורה הלבן כדי שהוא לא יתמנה למנהיגה. ואם למי מאתנו היה ספק קל בדבר הגזענות הנחושה של זהבה גלאון ולהקתה, הנה באו הבחירות האחרונות והמחישו לנו במה מדובר. כוחה של מרצ נחלש. עוד בטרם נסתיימה ספירת הקולות, וכשהסתמן שמרצ עומדת על ארבעה מושבים בכנסת, החליטה גלאון לשחק את האצילה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית. “אם נישאר על ארבעה מנדטים”, אמרה, “אראה בכך כשלון אישי ואתפטר מהכנסת”. כל מי שמכיר את אופייה של הגזענות המרצית, הבין מיד את האריתמטיקה: התפטרות, במקרה של ארבעה מנדטים, מפנה מקום לתמר זנדברג. חמישה מנדטים (ועדיין כשלון מהדהד!) אינם מהווים עבור גלאון תמריץ להתפטר מהכנסת. יודעים למה? אז ככה: במקום השישי ניצב לו מוסי רז, המזרחי היחיד בצמרת מרצ. שגלאון תתפטר למען מזרחי? הצחקתם אותה. חראם על מוסי.