מכונת החרדה של בנימין נתניהו

אבקש להציג בקווים ראשוניים את היחס בין המצב הנפשי והמצב הפוליטי בישראל תחת משטרו של בנימין נתניהו. ראשוניות שלא יכולה לדלג על התסבוכת הלא ליניארית בין שני מרכיבים אלה. לא ברור מה מניע את מה ולא ברור היכן המרכיב פנימי והיכן הוא חיצוני. בכל מקרה לי נראה שהאלמנט “נתניהו” משמש כמארגן-על של עצם היחס הזה בעשורים האחרונים תחת מומנט החרדה, באופן שמכיל את כל צורות הישראליות כשרויות בארגון הנתניהויי. הארגון הזה הוא מכונת תשוקה שמייצרת את האובייקט ואת הסובייקט ואת ההפעלות ביניהם.

לטענתי בקשר שבין הנפשיות הישראלית לפוליטיות הישראלית, החרדה היא המעיין שממנו נובעים המעשים הפוליטיים ורגשות הזעם והעצב בחיי היומיום הישראליים. אם נשתמש במטפורה נוספת – היא הצבת שמצמידה בכוח את הנפשיות לפוליטיקה הישראלית, ומי שהיה עסוק, מתוך אינטרס אישי מובהק, בהידוק היחס הזה עם צבת החרדה היה ראש ממשלת ישראל ומנהיג הימין – בנימין נתניהו. הוא אב-הבית המחריב והמחריד את תושבי הבית כדי שימשיכו להזדקק לו.

פסיכולוג בסגנון קרל שמיט

בעשור האחרון רבים מתושבי ישראל, במיוחד הציבור הליברלי הדוגל בערכי הדמוקרטיה והשואף להשכין שלום עם הערבים, חיים בתחושה הולכת ומחריפה שנתניהו יוצא כנגד ערכיהם, כשהוא מבקש להפוך את שלטונו לשלטון יחיד, לחסל את המוסדות הציבוריים שמפקחים על השלטון המרכזי ועל זכויות האזרח והפרט, ולהפוך את המדינה לתיאוקרטית תוך קידום עליונות יהודית נגד שאר המיעוטים. התיאוקרטיה אולי אינה מושא איוויו אבל הוא מוכן לשתף פעולה גם עם גורמים לאומניים וגזעניים ולו כדי שיוכל להיאחז בשלטונו ולמנוע את העמדתו לדין בעקבות כמה פרשיות שחיתות חמורות כולל בגידה בעקרונות של ביטחון לאומי.

כדי שנתניהו יצליח להדק את התמיכה סביבו וכדי שיוכל להתסיס את הרדיפה של מתנגדיו הוא מעצב ממש את הנפשיות הישראלית לתוך הפוליטיות של מצב החירום. הוא מעין פסיכולוג בסגנון קרל שמיט (פילוסוף ומשפטן של הרייך השלישי הידוע בניסוחיו על אודות מצב החירום התיאו-פוליטי) שמייצר מצב חירום מתמיד ומגלם באישיותו את הפוליטי הישראלי. במשך שני עשורים הפוליטיקה הישראלית עוסקת רק בשאלה אחת: כן או לא ביבי. ובאמצעות אישיותו מציע נתניהו מזור למחלה שברא בנפשו של הישראלי – הוא עצמו התרופה למחלה שעיצב בנפשו של החולה. הוא הפושע והשוטר בו בזמן.

וכך, שלטונו של נתניהו מחריף את תחושת החרדה המתמדת של אזרחים ישראלים רבים, שגם ככה נעים בין תחושת בית נינוחה ביחס למולדת לבין תחושת אובדן וחוסר התמצאות. זאת נוסף על תחושות האל-ביתיות והזרות הנטועות בנפש היהודית הגלותית, תחושות שלא נמחקו למרות הפנטזיה הציונית למצוא בית יציב לעם היהודי. הישראליות היא למעשה גילום מחודש ו”כיפי” של אותה גלותיות חרדתית באמצעות חרדתיות חפיפניקית וגברית, כל כמה שהתסבוכת הזו נשמעת מוזרה. ברוכים הבאים לממשי הישראלי.

על הפלטפורמה הזו של חרדתיות יהודית משתלבת אותה חרדתיות בתוך פסיכופוליטיות דואליסטית בין מה שמוצג במניפולציה ערמומית כיחס בין הימנים השמחים בחלקם, הכביכול אוהבים את מולדתם, לבין השמאלנים המתלוננים והכביכול בוגדים במולדת. אלו שתי קבוצות שהפסיכולוג נתניהו מעצב את אופן הקיום שלהן אל מול החרדה. שתי הקבוצות חרדות, אבל כל קבוצה מסומנת כממוקמת אחרת אל מול החרדתיות הישראלית. כך נתניהו מתקיף את מתנגדי המשטר שלו כ”חמוצים”, ככאלה שאינם שמחים בשלטונו. התביעה שלו מהם היא לוותר על החרדות ה”בורגניות” שלהם, להיות שמחים במנהיגם ולהצטרף לחרדה הלאומנית שלו, כדי שהשמחה החרדתית הזו תוביל לתמיכה בלתי מוגבלת וגורפת באישיותו ובשלטונו: הוא תובע מהם להמיר את חרדותיהם באהבה למנהיג הכל יכול כביכול, ששופך על נאמניו לחץ ופחד מתמידים.

ההצדקה לתמיכה “עליזה” זו בשלטונו היא החרדה הגדולה שהוא מטיל על אזרחי ישראל, תוך שהוא מחריף את הטון האפוקליפטי על אודות מאבק הערבים והאיראנים בישראל ועל אודות מצב החירום המתמיד שהם אמורים לחיות בו. נתניהו ממקם את עצמו כמי שמצד אחד מורה על הסיבה לחרדה ומצד שני מציע את מצב האושר המתמיד הנובע מהאהדה כלפי שלטונו. זו הפוליטיות היחידה שהיא לגיטימית מבחינתו ומבחינת תומכיו. בו בזמן נתניהו מייצר גם את ההצדקה לחרדה זו, מכיוון שהוא מעודד את גורמי הימין בישראל לחולל פרובוקציות כלפי הערבים והפלסטינים כדי שאלה ייגררו לתקוף את ישראל. נתניהו מנהל מדיניות מכוונת שמטרתה להחליש את הרשות הפלסטינית וגורמים פלסטיניים מתונים ולחזק דווקא גורמים קיצוניים כמו חמאס, כל זאת כדי לא לאבד את קהל תומכיו הימניים והדתיים-פונדמנטליסטים, שלא יהיו מוכנים למחיר המדיני שיהיה עליו לשלם במקרה של הסכם שלום עם הגורמים המתונים.

המלך המשיח ואויבי העם

כל זה התפוצץ לנו בפרצוף באופן הכי רדיקלי ומילולי לפני כשבוע. אני כותב שורות אלה מתוך רעד גופני וחרדה אינסופית, יחד עם כל תושבי ישראל, אחרי שהתסריט הגרוע והמזוויע ביותר התרחש ביישובי עוטף עזה וכאשר הארגון המוסלמי הקיצוני מחזיק בתושבי רצועת עזה הפלסטינים כבני ערובה. כידוע החמאס חדר ליישובים ישראליים וחולל זוועות שאפילו המושג “פשעי מלחמה” עדין עבורם. מיותר לומר שפעולה זו היא חלק משיתוף הפעולה הסמוי בין הקיצוניים בקרב הישראלים והפלסטינים. זהו שיתוף פעולה שנועד למנוע פתרון הוגן לבעיה הפלסטינית ושלום בין העמים. הפלסטינים עוד ייפגעו קשות ממהלך זה מבחינת מאבקם הלאומי, והפשיזם בישראל קיבל מתנה נוצצת בצורת מלחמת חורמה בערבים תחת קונצנזוס כלל ישראלי, בשעה שכל החרדות הכי קשות מתממשות מעבר לכל דמיון שהחרדה יכלה לעורר בישראלי המצוי.

בזמן החירום הנוכחי, כשאני מחבר שורות אלה, נתניהו ממשיך לפעול פעולה כפולה-סטריאופונית לביצור שלטונו. מצד אחד הוא מעודד את תומכיו לפגוע בכל ציוץ שאינו מקבל את עמדתו ביחס למלחמה ולאחריותו עליה, ומצד שני מעודד את תומכיו להפגין את מה שאכנה “חרדה פטריוטית”. מצד אחד עידוד תחושת לכידות ואחוות אחים שמשמעה אחד, כלומר תמיכה בו, ומצד שני, עידוד תחושות החרדה בקרב כל האזרחים כך שהוא מסמן את עצמו כמשיח היחיד שיכול לגאול מאובייקט החרדה. האובייקט הזה אינו רק חיצוני: הוא בו בזמן פנימי, ומגולם בסטריאוטיפ שהוא וחבורתו טיפחו זמן רב: החילוני הליברלי התל אביבי האשכנזי – זה אויב העם.

אפילו משפחות החטופים מיישובי עוטף עזה שמקיימים מחאות רחוב שקטות למען יקיריהם שבשבי המזוויע של החמאס, זוכים ליריקות בפרצוף וקללות על שהם שמאלנים ובוגדים ושומעים את המשפט “טוב שהרגו אתכם בקיבוצים”. גם מי שקורא קריאות אלה, אותם ביביסטים, הם אובייקט החרדה של נתניהו, אובייקט העיצוב המתוחכם שלו. למעשה כולנו מעוצבים דרך הפסיכופוליטי הנתניהויי. ההבדל בין שתי הקבוצות גם הוא קשור לנתניהו. שתיהן מציבות את היחס לנתניהו כפתרון לפסיכופוליטי הישראלי העכשווי, אך התומכים בנתניהו בעיניים עצומות לא מוכנים להכיר בעובדה שהוא שדירדר את המדינה והעם בתקופת שלטונו עד לאסון הנורא שקרה תחת משמרתו.

לסיכום: החרדה היא ציר מרכזי להבנת המצב הפסיכו-פוליטי בחברה ובתרבות במדינת ישראל. החרדה מאחדת את הנפשיות ואת הפוליטיקה להוויה אחת פסיכופוליטית שלא ניתן להפרידה לשני גורמים טהורים זה מזה. מי שאחראי במיוחד למיזוג החרדתי הזה של הנפשיות עם הפוליטיקה הישראלית הוא מנהיג הימין וראש ממשלת ישראל ברוב השנים בעשורים האחרונים, בנימין נתניהו. זו תקופה שניתן להגדירה על שמו, לא רק מכיוון שהוא שלט באותם שנים, אלא מכיוון שהנפשיות הישראלית וגם הפוליטיקה הישראלית נעות בין שתי עמדות קוטביות המשלימות זו את זה: “רק ביבי”, ו”רק לא ביבי”. שתי נוסחאות שאפשר להרגיש בכל אחת מהן את החרדתיות שנובעת מהאפשרות הנגדית לה. הזהויות של קהילות שונות, עם צורות שונות של חרדה, משמשות קרקע נוחה לשימוש המניפולטיבי של נתניהו באותן קהילות לטובת צרכיו הפוליטיים האישיים, בין אם מדובר בקהילות הדתיות ובין אם מדובר ביהודים יוצאי ארצות האסלאם. הפסיכופוליטיות של כל קהילה מווסתת לפי אופן החרדה הקיומי שלה. פוליטיקת זהויות בסגנון ימני ולאומני שמשרתת בסופו של דבר את בעלי הכוח.

המאמר יופיע בפתח ספרו החדש בגרמנית של יצחק בנימיני, שיראה אור במהלך שנת 2024 תחת הכותרת Die israelische Angst: Psychopolitische Analysen der Ära Netanyahu, “חרדת הישראליות: חקירות פסיכופוליטיות בעידן נתניהו”.