מכתב למהפכן המתחיל

רגב יקר, אני תוהה כמה אתה צריך עכשיו גם את התובנות שלי, נראה שאתה מסתדר לא רע ועובר תהליך מזורז למהפכן בראשית דרכו. אינך מדלג על אף שלב, ומשבוע לשבוע אתה מתוודע לעולם כפוי הטובה של מי שמחליט לעשות ולא רק להתלונן.

זה מתחיל בניסיון לשכנע אותך שאין סיכוי, שהרעיון שלך הזוי מדי ולא יצליח. כולם ציניים וסקפטיים מסביבך, מנסים לשכנע אותך שחבל על האנרגיה שלך, אבל אתה מחליט בנחישות שמזמן לא ראינו כאן, לשכנע אותם בהפך בכל הכוח, המוח והיצירתיות שברשותך. ואין מה לומר, אתה יצירתי בהרבה ממי שניסו לפנייך.

כך קורה כאן שנים בכל המאבקים למען נשים. באופן שיטתי, כשמחלה חברתית נועדה לשרת מישהו מאיתנו, הוא יממש את כל האמצעים המסייעים לשימורה, אינספור פעמים אמרו לנו שתקיפות מיניות, גילוי עריות, צריכת מין מנשים וילדים– לא נצליח למגר אף פעם, הם היו כאן מקדמת דנא ויישארו לעולם, אז בשביל מה לנסות?

זה ממשיך באלו המצטרפים אליך, אותם היטבת לחלק למי שבאות לעזור לעומת אלו שיש להם הרבה עצות ודעות להשמיע. בעיקר להשמיע. ככל שההצלחה והסחף גדלים, אתה מוריד את מפלס הספקנות של האנשים שעמדו בצד וכעת הם מקימים עוד ועוד אוהלים או אוכלים עוד ועוד כובעים.

אז באים החשדנים, אלה שיש בידם את הסוד הבטחוני לגבי הקונספירציה שהביאה אותך עד הלום, והם לא מסתפקים בזה שהם עלו עלייך אלא מנסים לשכנע גם את כל מי שמסביב לפקוח עיניים ולראות את מה שרק הם הצליחו לפצח.

אבל ההצלחה החצופה שלך ממשיכה הלאה, רומסת גם את הספקנים ביותר. אלא שאז אתה עושה את ה-טעות, שבלעדיה אתה לא נחשב פעיל חברתי. אתה משווה את המאבק שלך לפרה הכי קדושה שלנו. לשואה.
כפי שרבים מאתנו עשו כששר במדינה הודיע על גירוש אנשים שנמצאים כאן רק בגלל שנולדו בזמן במקום ועם הצבע הלא נכונים, וזה הזכיר לנו את הסבות והסבים שלנו שנכלאו, עונו, נרצחו, נאנסו וגורשו מאדמות אירופה. גם אז, היה מי שלא הבין איך אנחנו מעזים להשוות, אבל רגשות אותנטיים של פעילות חברתיות אין להן נטייה להתיישב עם הצדקנות הלאומית.

הרשה לי לספר לך על אישה שהסתובבה כאן בקיץ שעבר עם טלאי צהוב ועליו היתה כתובה המילה child, היא שבתה רעב מול הכנסת בגן הוורדים, קראו לה מאיה ורד לב, היא האמינה שבשנת 2012 כולנו הולכים מכאן וחשבה שיש עוד סיכוי שנגיע לגן עדן אם רק נפסיק להתעלל בכל כך הרבה ילדים ונשים בעולם. יועצי התקשורת משלב שתיים המליצו לה כולם להוריד את הטלאי, זה לא יסחוף את האנשים וסתם יעורר אנטגוניזם, כאילו שבלי הטלאי היא היתה הופכת למאמי הלאומית שלנו.

סביר להניח שלא שמעת עליה, אל תרגיש רע, הרבה לא שמעו עליה, אף אחד כמעט לא רצה לסקר את הסיפור שלה כי היא סיפרה שאבא שלה ואחיה אנסו אותה משך כל ילדותה, וכשבערוץ 10 הסכימו לפרסם ראיון שנערך איתה הם קיבלו מכתבי איום על תביעת דיבה שמעולם לא הגיעה. בהמשך הוסר הראיון מכל מקום ואתר בהמלצת היועצת המשפטית של הערוץ, שקברה עוד אישה לשתוק את שעבר עליה.

גם היא חטפה מקלחת ציבורית, על החוצפה שלה להשוות בין פגיעה מינית לשואה המקודשת, הזיכרון שלנו קצר מדי, ילדים ונשים הם הפקר במדינה שלנו ואנחנו מאוד מקפידים לא לערבב בין קודש לחול. עשרות אלפי נשים מנוצלות בתעשיית המין, כל אישה שלישית מותקפת מינית, עשרות אלפי ילדים נפגעים יום יום, שעה שעה, באין מפריע. כל אלה הם כאין וכאפס לעומת האתוס הלאומי ההיסטורי שלנו שאסור, פשוט אסור לנו לטמא.

בהיותך גבר לבן, חמוש בטור שבועי ובמחאה שאינה מדברת על מצוקה של מין אחד אתה תופס כותרות וסוחף אחריך מדינה שלמה במהירות שיא. מאיה, היכן שלא תהיה ברגעים אלו (בפעם האחרונה היא נראתה בהודו), יכולה רק לחייך את החיוך המתוק שלה, ולקוות שאתה, למרות המגבלות שלך לראות מעבר לצבע ולמגדר בזכות האהבה והתמימות שאתה מביא איתך אלינו תצליח להאכיל לאט לאט וביסודיות את כל הספקנים, האדישים, צרי העין, המלעיזים, שיותר משהם מתקשים להתרגל לשינוי הם מתקשים לפרגן למי שמביא אותו. אלו שמבעד לחומות שבנו למקדשים שלהם לא יראו את הגזענות, המיזוגניה והשוביניזם שלהם עצמם.

אני רוצה להאמין בך בכל הכוח. אני רוצה להאמין שאתה לא תהיה כמותם.