מלה אחרונה ליוסי
לא יהיה זה נכון לומר שהכרתי את יוסף שילוח באופן אישי. במהלך שנות ה-90 פגשתי בו פעמיים: פעם אחת בעיר הולדתי יפו ופעם אחת בירושלים – העיר שעשתני אני. בשתי הפגישות נכחו מכרות ומכרים נוספים. לא החלפתי עם יוסי מספיק מילים שבכוחן היה לגרום לו לזכור אותי. חברות וחברים שהיו חכמים, בוגרים ומנוסים ממני אחר כך סיפרו לי מעט יותר על יוסי – כמעט תמיד דברים טובים. אי השלמות והסתירתיות שהיו גלומות ביוסי, באמנותו, ובמעשיו, הן שעשו אותו אדם; הן שוודאי עשו אותו לאמן ואקטיביסט מזרחי-שמאלי מוביל.
אני כואב על כך שלא נקרתה לי הזדמנות הולמת לספר ליוסי דבר חשוב אחד: רשימה קצרצרה אחת שהוא כתב ב- 1988 סייעה באופן מכריע להפיכתי מאיש שמאל ישראלי ליברלי-טיפוסי – למזרחי שמאלי שראה את הציונות משתרכת מאחור חסרת מעוף, אפלולית ונכלולית. היו אלו הימים המסעירים של התקוממות האבנים הפלסטינית והיתה זו גם שנתי הראשונה באוניברסיטה בירושלים. עסקתי בכתיבת עבודה על תנועת “המזרח אל השלום” ובמסגרתה נסעתי לראיין את ד“ר שלמה אלבז.
בסיום הראיון שלמה נתן לי את הגיליון הראשון שראיתי מעודי של “עיתון אחר” (בעריכתו של דוד חמו), כותרתו היתה “מי מפחד ממדינה פלסטינית”. הרשימה הפותחת היתה של יוסי, בשם “אל דייר המשנה”. את עבודתי מסרתי למרצה מזרחית חסרת קביעות אחת בשם הנרייט. העבודה כללה ציטוטים מרשימתו הקצרה של יוסי, הרבה יותר ממה שמותר אקדמית. 3-4 שנים מאוחר יותר, זכיתי להימנות על המערכת של “עיתון אחר” לצידו של שחקן גדול ומפורסם כמוהו. ובכל זאת לא נפגשנו מספיק ודבר לא יכול לשנות זאת עתה.
מלותיו של יוסי כפי שסרקתי אותן כאן לא עזבו אותי אף פעם. מבלי שידע, ליוסי היתה השפעה מכרעת על שינוי אינטלקטואלי עצום ורב אותו חוויתי. לא קם כותב נוסף שבאמצעות 500 מלים סילוניות הצליח לטלטל אותי באופן כה גורף. יהא זכרו ברוך.



