מפלטו של הנבל
פטריוטיזם, כך אומרים, הוא מפלטו של הנבל. איני מכיר את יוסי לונדין, אבל מתוך חיבה לאנשי חינוך אני מניח שאינו נבל. עם זאת, בקריאה שלו לפתח בקרב תלמידי ישראל רגשות פטריוטיים (ynet, 27.04), הוא מסתכן ומסכן את החברה הישראלית, בגידול דור שלם של נבלים. לונדין רואה את תפקיד החינוך הציבורי בהכוונת צעירים לאזרחות טובה ונאמנות למדינה, תפקיד שלדעתו מתערער עם דגש יתר בחינוך לאזרחות על חשיבה ביקורתית לפי עקרונות ליברליים. ביקורתיות זו מפרקת את ה”אתוס הציוני” – ה”קונצנזוס” הישראלי אינו מקבל את הביקורות המושמעות בתוכניות הלימוד הליברליות, ולכן יש לשנותן לקו “לאומי יותר”.
אבל ממה הוא כל כך חושש? הרי אם אותו קונצנזוס כה רחב ומבוסס בקרב הציבור, הרי שהוראת העקרונות הליברליים, הביקורתיים, לא אמורה לפגוע בו. הרי אם כולנו מסכימים שיש לנו ארץ נהדרת, אין סכנה של פירוק האתוס.
התשובה היא שהאתוס שלונדין מנסה להציג כמוסכם וככזה שיש ללמדו מעבר לביקורת, כלל אינו מוסכם. יש ויכוחים עמוקים בתוך ישראל לגבי מדיניות הממשלה, ויכוחים שנוגעים בכל אחד ואחד מאזרחי העתיד של מדינת ישראל. אם נזנח את החינוך לחשיבה ביקורתית לאור ערכי הדמוקרטיה, אנחנו מסתכנים ביצירת חברה פחות ופחות סובלנית כלפי ביקורת פנימית. בשם האתוס, טוען לונדין, עלינו ולהדגיש את חובותיו של האדם למדינה, ולא את זכויותיו. אבל החובה הראשונה של אזרח למדינתו היא החובה לשפוט אותה באופן מוסרי, להחליט אם היא מדינה מוסרית או לא.
בלי ביקורת אזרחית, המדינה בקלות יכולה לנצל לרעה את מעמדה ולהצדיק מעשים פסולים. לאור עמדתו זו, לא ברור איך לונדין רואה את מחאות הקיץ – הרי הן היו ללא ספק מאבק למען יותר זכויות מצד המדינה, ללא קשר לחובותיו של האזרח כלפיה. אם נחנך אזרחים לעתיד לקבל את המדינה כמובנת מאליה, כאתוס קיים ובלתי ניתן לערעור, האם הם יבינו שעליהם למחות כשזכויותיהם נפגעות?
אבל בדמוקרטיה, אנחנו חייבים גם לשמור על יחס צודק כלפי האחר. את זה ידעו מנהיגים ציונים שלונדין בוודאי מכליל כחלק מאותו אתוס ציוני – הרצל, בגין, בן-גוריון. זו הסיבה שמגילת העצמאות מבטיחה שוויון לכול אזרחי המדינה, כולל אותם אזרחים שאינם חלק מהעם היהודי. לא ברור מה ההגדרה של לונדין לאזרח טוב במגזר הערבי – האם עליו להתגייר? להתפקד להסתדרות הציונית העולמית? ברור שיש לו חובות כלפי המדינה, אבל האם אין לו זכויות עליהן מותר לו להיאבק בכלים לגיטימיים? תפקיד החינוך לאזרחות הוא בדיוק יצירת אותם כלים לגיטימיים. מעבר לכך, אין שום סיבה להאמין שהפילוגים והמחלוקות האדירים שקיימים בישראל כיום, יפחתו עם הזמן. כמחנכים, עלינו להכין את התלמידים לשותפות אזרחית מתוך ראייה לעתיד משותף כין כל הקבוצות בחברה הישראלית.
נדמה שבשנים האחרונות מטרת מאבקם של גורמי הימין במערכת החינוך אינו רק להדגיש את הצד היהודי באזרחות הישראלית, אלא גם לדחוק את הערכים הליברליים עליהם נוסדו המדינה והתנועה הציונית. מה השתנה ב-64 השנים האחרונות מהימים בהם הויכוחים הציבוריים היו לחם חוקה של הציונות? ימים בהם המאבק להקמת מדינה יהודית היה כרוך בחיפוש הדרך הצודקת ביותר להחזיק בה? הרי בכירי משרד החינוך, ביחד עם תנועות חוץ פרלמנטאריות אלימות וגרוטסקיות, עושים כל מאמץ לצמצם את הויכוחים הללו לכדי המשוואה הבנאלית והמטופשת: “בלי ציונות אין אזרחות”.
בכך הם חוטאים פעמיים: לא רק שהם מטעים את התלמידים בהבנת המצומצמת ביותר של התנועה הציונית, אלא גם מגדלים דור צעיר שרואה במצב הקיים הכרח. קידוש הקונצנזוס מסוכן הרבה יותר מאובדן האתוס המסתורי של לונדין.
הכותב הוא מורה לאזרחות וסטודנט לחינוך



