עוני זה עניין של מצפון. לא צריך להיות סוציאליסט

בסופו של הפוסט הקודם העליתי את הטענה שמה שצריך להוביל את המדיניות הכלכלית הם היעדים החברתיים, בעיקר מאבק באי שוויון, בעוני, ואספקת שירותים חשובים כמו בריאות על היבטיה השונים, חינוך וברור שגם עבודה. אתמול פרסם ה-OECD דו”ח ששוב מציג את המדיניות הכלכלית הישראלית במערומיה. מרוב הישגים כלכליים הגענו לככב במקומות הראשון בעוני, והחמישי באי-השוויון בין 34 המדינות החברות בארגון.

זאת ועוד, השינוי מ-1995 ועד היום במדדים הללו מדהים. זכרו שב-1996 נבחר לראשות הממשלה, החכם מכל אדם, היפה, זה שמבין בכלכלה ושעדיין אנחנו צריכים לסבול את נוכחותו בחיינו הציבוריים, שכעת משית עלינו עוד מאותה מדיניות שממש פעלה קסמים על חייהם של אזרחים ישראלים רבים, והורידה אותם בגאון אל מתחת לקו העוני.

בימים האחרונים נתקלתי במאמר בניו יורק טיימס שטען שעוני של ילדים הוא מעשה שפוגע בבריאותם הפיזית והנפשית של ילדים. דברים אלה נאמרו בכנס של רופאי ילדים על ארה”ב, אחת המדינות העשירות בעולם. במאמר הובאה גם הדוגמה של בריטניה שממשלתה הצליחה להוריד בחצי את שיעור הילדים העניים בשנות תשעים והאלפיים.

מתברר שלא צריך להיות רדיקל או סוציאליסט רחמנא ליצלן כדי להעמיד יעד חברתי וליישם אותו. אחרי השנים העליזות של שלטון השמרנים – תאצ’ר, אהובת לבו של ראש ממשלתנו, ומייג’ור אחריה – שבהן העמיק עוניים של ילדים והיה נמוך רק במעט מעוניים של ילדים בארה”ב, טוני בלייר נבחר לראש ממשלה. בממשלת הלייבור של בלייר הוחלט שתוך עשור יפחיתו את עוניים של ילדים לחצי ובהמשך יעלימו אותו כליל מעל פני האדמה. ראו זה פלא, הם עשו ואפילו הצליחו במידה רבה.

איך הם עשו זאת? באמצעות מערכת משולבת של קצבאות, הטבות למשפחות עובדות, אספקת גני ילדים במקומות מסוימים מגיל שנתיים, כיתות קטנות במערכת החינוך ואפילו באמצעות הקמת קרן שבה יהיו כספים שבהם יוכלו להשתמש הילדים שגדלו בתחילת חייהם. לא חוכמה גדולה, ולא רדיקאליות מדהימה, אלא פשוט בחירה של מטרה ויישומה. ממש כמו כאן רק בהפוך. הם כמובן הגדילו את ההשקעה בילדים בפי שניים יחסית למה שהייתה קודם לכן.

בשונה מבריטניה, מה שבהצעת התקציב הנוכחית שלנו מקובל כמעט על כולם הוא קיצוץ מופרע בקצבאות ילדים, קיצוץ בחינוך, למשל צהרונים לילדים, פיצול כיתות ועוד. אתן זוכרות שהתחילו בבדיחה הישראלית של מס הכנסה שלילי שהיה אמור לתת מענה מסוים לעניים עובדים, אבל כרגיל עם פתרונות האוצר גם זה לא השפיע, כי רק מעטים נהנו מהתוכנית. רק 45% מבין העניים העובדים קיבלו את מס ההכנסה השלילי, כי קשרו את מס ההכנסה השלילי לתוכנית גרועה של השבה לעבודה – ויסקונסין הידועה לשמצה. כשזו בוטלה, בוטל גם מס ההכנסה השלילי.

מצד אחד זה ממש מקומם, ומצד שני כל עוד אזרחי ישראל ימשיכו לקנות חתולים בשק ממוכרי רהיטים כמו ראש ממשלתנו, או סלבריטאים בגרוש כמו שר האוצר, או הייטקיסטים יודעי כל כמו שר הכלכלה, או כלכלנים ידועים ולא ידועים השבויים בתיאוריה קלוקלת, נמשיך לרכב על הגל של קיצוצים, אי-שוויון ועוני. אם זה מה שאנחנו רוצים זה מה שיהיה.

קוראים בין שורות התקציב – פרויקט בהמשכים:

התוכנית הכלכלית: חיבור פוסט-אמוראי | נעמה נגר

תקציב המדינה כפרוזה צרופה | דותן לשם

איך נהיה פה גירעון ומה עושים איתו | איציק ספורטא

מה אין בתקציב? חזון, עתיד | אמנון פורטוגלי

חוק נפגעי הגזזת: בור ללא תחתית | רמי אדוט

מס הגולגולת של תאצ‘ר קופץ לביקור | אברהם דורון

מה שהכי פחות צריך | הני זובידה

מדיניות המסים “החדשה“: ההפך משוויון בנטל | נוגה דגן-בוזגלו

הרבה לפני בעיית גזי החממה | יוסי לוס

מדיניות הקיצוצים הורגת אנשים | יוסי דהאן