ושוב משפחת עופר לא מרוצה. למה שתהיה? היא אמורה לקבל מתנה של 120 מיליון דולר בלבד על חלקה בבז”ן. מה זה 120 מיליון דולר, זה בקושי מספיק לגרעינים לשבת. הם אולי היו מסתפקים בחצי מיליארד, או משהו בדומה. המדינה שפקידי האוצר שלה מתרצים כל קיצוץ בצורך כלכלי שוכחים זאת כאשר הם נושאים ונותנים עם בעלי הון. ניר גלעד שהיה אחד מאלה לא חש שום צביטה בלב כאשר סיכם את סכום המתנה. גם יורשיו שנלחמו כביכול על הפחתת הפיצוי לא היססו להסכים לסכום הזה. רק לסבר את האוזן בתוכנית הכלכלית מדובר על כך שחוק חינוך חינם לילדים חולים ידחה ל-2007, כמה חוסכים בכך? כמה עשרות מיליוני שקלים.
בעוד משפחת עופר המסכנה שלא יכולה לגמור את החודש דורשת עוד ועוד, קראתי בכאב את הכתבה שבה דווח על כך שראובן אברג`יל מדריך סדנאות בחברה המפעילה את תוכנית וויסקונסין. חשבתי לעצמי מה אני הייתי עושה אילו הייתי מובטל שהופנה לאחת מהחברות האלו וזו הייתה מציעה לי עבודה אצלה. לא בטוח שהייתי נוהג אחרת. כאשר עבודה היא הכרח לקיום, אז מה זה כבר משנה איפה עובדים, אצל מעסיק נצלן מסוג אחד או מסוג אחר. באותה עת זה מאוד מתסכל לראות, ולא בפעם הראשונה, שאנשים שאין להם מקור קיום נתונים לגחמותיו של השלטון המתייחס אליהם כברגים במכונה הכלכלית. יותר מכך, כדי להתפרנס צריכים אנשים גם להפנים את האידיאולוגיה שבעטיה הגיעו למצב הבעייתי בו הם מצויים. זו גם אחת הבעיות של המאבק החברתי בישראל, מי שיכול לפעול לא רוצה, ומי שרוצה לא יכול.
אז מה יש לנו, אנשים שבוכים, מייללים ומקבלים מתנות לרוב ועוד מרגישים פראיירים , ואנשים שכדי לשרוד צריכים להתפשר בלי גבול. זוהי מדינת ישראל המתקדמת.