• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מבחן הילד משדרות

יריב מוהר

מבחן הילד משדרות הוא מאוד פשוט: אם לארגוני זכויות האדם אין מה להציע לילד משדרות הסובל מפחד הקסאמים חוץ מאשר גינוי הצהרתי של הירי, אין להם מה לחפש בלב שלו ושל משפחתו. אין להם גם סיכוי להתקרב להמוני ישראל ולהיות גורם משפיע. זה לא רק כשל הסברתי, זה כשל מוסרי. המענה אסור לו להוות רשיון להרוג בעזה ללא הבחנה, אבל הוא חייב להיות מחוץ למגרש של המוסר התאורטי והאידיאי.

גלי השנאה והבוז לקהילת זכויות האדם בישראל, ובמיוחד קמפיין ההשתקה המקארת’יסטי האחרון של ארגון מזרם הציונית הקריקטורית, מחייבים תגובה שונה. לא הסתגרות ב”צדקת הדרך” (איזה ביטוי איום) והזדעזעות מכמה אנחנו צודקים ו”העם” טועה; היא מחייבת חשבון נפש כנה. אנשי “אם תרצו” ניצחו, במובן הזה שהם המחישו לנו באופן הברור ביותר שאנחנו, ארגוני הזכויות, מחוץ לגדר. לא יעזור פה בג”צ או כל כלי אליטיסטי אחר. אין דרך לחמוק מתקשורת עם העם בגובה העיניים; מפתיחות לביקורת עניינית ולדיאלוג.

תקשורת עם העם דורשת הבנה של מצוקות העם: טיפול בוער במצוקות כלכליות-חברתיות (כיוון זה אכן מתפתח לאחרונה בקרב ארגוני זכויות האדם); סובלנות והכרת תתי-התרבויות והזהויות השונות בפסיפס הישראלי (גם לכך מתפתח מענה לא רע); יחס לא מזלזל בפחדים הקמאיים של העם  – פה הציון שלנו הוא אפס.

אין פחד גדול יותר בישראל מאשר פחד ההשמדה, הטרור והמצור שאנו שרויים בו מול מדינות עוינות. ומה התגובה של מחנה זכויות האדם לכך: היא נעה מהתעלמות לביטול או מיזעור התחושה הזו. “זה איום מדומיין”, “זו פרנויה”, “זה תסביך פוסט-שואתי”, “זאת סתם הפחדה”, “הביטחון זה הדבר היחיד שנמצא בשיח הישראלי”. בשיח אולי כן, אבל לא בחייו של הילד משדרות או של הדודה מירושלים שנסעה באוטובוסים בשנת 2001.

מי שמבין מעט בפסיכולוגיה, יודע שהדבר הטיפשי ביותר לעשות מול אדם דואג הוא לבטל את מושא הדאגה שלו כדמיוני או כתסביך פסיכולוגי בלבד. כי מה עשינו? אומר לו ישראל ישראלי: לא רק שיש לנו איום ביטחוני חמור, ושהממשלה לא מתייחסת אליו מספיק ולא פותרת אותו, יש עוד ארגונים בישראל שמנסים להפוך את האיום הזה לעוד יותר מוזנח ומטוטא מתחת לשטיח. והוא לא לגמרי טועה.

הביטחון עבור ארגוני זכויות האדם הוא מחוץ לתחום – זה שייך למערכת הביטחון. אבל ביטחון הוא נושא קיומי, חשוב מכדי להשאיר אותו לידיו של אהוד ברק במגדל השן. ללא תחושת ביטחון “המנהיג החזק” יכול לחדור ללבבות בקלות. אזרחים מפוחדים נאטמים לזכויותיו של האחר. מהבחינה הזאת “אם תרצו” היא בסך הכל המוגלה שיוצאת לאחר שהעור נפצע בפצעי הטרור ואובדן הסולידריות והערכים. אין לה שום קיום עצמאי, שום דבר שמתקיים ללא אויב.

נכון, ארגוני זכויות האדם מחו על תת-התיקצוב של מיגון שדרות. אבל זה בכלל לא מספיק ובכלל לא מרכזי בשיח שלהם. מה שדרוש לנו הוא מודל משולב יותר: גופים של אנשי ביטחון במיל ואנשי זכויות אדם; גופים שיכולים להציע פתרונות בטחוניים שאינם בגדר הכוחנות האוטומטית, שממזערים פגיעה בזכויות אדם ושמוחים על הזלזול הבטחוני המתמשך שהיה נחלתם של אזורים פריפריאליים כמו קריית שמונה, גילה ושדרות. יש הרבה פתרונות יצירתיים בין קונספציית “דאחייה” (הרובע השיעי ששיטחנו בלבנון), לקונספציית “נלקק להנייה”. ובמילים אחרות: ארגוני הזכויות צריכים להכריע בין צדק טהרני, תיאורטי והצהרתי בלבד לבין השפעה מעשית.

הכותב עובד בהסברה עם ארגוני זכויות אדם

כנראה שיעניין אותך גם: