מה נשתנה?
אתמול רואיינתי לצורך מחקר על חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אני משתפת פעולה ברצון עם מחקרים מעין אלה שכן אני מוצאת בהם עניין רב. נשאלתי המון שאלות והוצבתי בפני דילמות קשות. כגון, האם להשקיע 750 אלף שקל בניתוח השתלת כבד לאדם אחד לעומת
כשחיים זמן ארוך מספיק מכירים את הדילמות הללו באופן אישי. אני יודעת את האושר שבטיפול מוצלח בהפרייה חוץ גופנית, מודעת לסבל האנושי ולחשיבות התקווה אצל חולים סופניים, מכירה את הנזקים הכלכליים הנגרמים ממיגרנות בשל הפסדי ימי עבודה ומכירה בחיוניות של מתן טיפול
אחרי שעניתי בצייתנות רבה, לאחר שקלא וטרייא, של מתן הניקוד לפי סדר העדיפות העולה והיורד לכל נושא, נזכרתי שבעצם מאחר ואני חייה כאן כבר מספיק שנים חלק מהדילמות שהוצבו בפני כלל לא היו דילמות בעבר.
אנחנו קיבלנו בבית הספר טיפול שיניים חינם, ואף נשלחנו לחוות השמנה על חשבון העירייה. בכל בית ספר הייתה אחות צמודה וטיפולים פזיותראפיים היו מובנים מעליהם.
אני גם זוכרת שעד לא מזמן שילמתי לביטוח רפואי בקופת חולים 70 שקלים לחודש וקיבלתי בקופת חולים “מכבי” טיפול מעולה. כיום מאז החלת החוק (ביטוח בריאות ממלכתי) אני משלמת פי עשר וצריכה להיאבק על כל בדיקה. מה התקלקל בשנים האחרונות?
בין השאלות שנשאלתי בדבר הרחבת השירותים הייתי צריכה לענות גם על השאלה אם אני מוכנה לייקר את הביטוח. לא הציבו בפני את האפשרות להציע על מקורות מימון יותר יצירתיים. כמו למשל משכורות של מנכ”לים בגופי הבריאות. מנכ”לי קופות החולים מושכים משכורות של 100 אלף שקלים לחודש (מבלי להביא בחשבון את העלות של שכרם). ובמחילה נדמה לי שגם ממחצית הסכום הזה אפשר לשרוד. יישבו נא החוקרים ויישאלו את עצמם מה אפשר לממן מסכום של שש מאות אלף שקלים שיתפנו ממשכורת מנכ”ל אחד. מן הסתם במערכת הבריאות אפשר למצוא עשרות או מאות מקבלי שכר בשיעורים הללו
עו”ד יהודית קנולר היא עורכת כתב העת לענייני עבודה “נטו+”


