בעל השליטה ומנכ”ל פולגת ובגיר חברות הידועות ביחסם המטיב לעובדים, החליטו שגם הם צריכים ליהנות וביקשו לשפר את תנאיהם הנחותים. בעקבות כמה כתבות בעיתונים ויתרו באצילות על השיפור הזה. מעניין לעקוב אחר הטיעון שבהתחלה הצדיק את העלייה בשכרם לעומת הטיעון שהצדיק את השארתו ברמה הנוכחית.
הטיעון המצדיק עלייה בשכר: “רמת השכר, מנגנון המענקים וגם תנאי הפרישה העתידיים הם מתכונת המקובלת כיום בקרב מנהלים בחברות ציבוריות מגודל דומה במשק הישראלי. להערכתנו, תנאים אלה מעודדים מצוינות ושאיפה למקסום רווחי החברה, באופן שכל בעלי המניות יוכלו ליהנות ממנו”. טיעון השאוב מהרטוריקה הרגילה של אנשי עסקים ומנהלים. זהו ניסוח סטנדרטי המבוסס על תפיסת העולם שחברות מצליחות רק אם מנהליהן ובעליהן גורפים כספים בלי חשבון. חברות עסקיות פועלות על פי תפיסה זו רק בזכות יכולתם הפנומנאלית עד בלי דיי של מנהליהן, ואילו נזקקים לפינוק מתמיד כדי לפעול.
לאחר הוויתור, הזמני לדעתי, נטען כך: “טעינו. אנו קשובים לשוק ההון ומגיבים לביקורת. זה היה שיעור חשוב עבורנו גם לעתיד. קיבלנו ביקורות מגופים מוסדיים שמחזיקים במניות של חברות בבעלות קבוצת סילברבוים והשתתפו בעבר בהנפקות של חברות בקבוצה. הביקורת התמקדה במערכת התגמול המוצעת לי בפולגת ולעופר גלבוע בבגיר. מכיוון שאין בכוונתנו לקלקל את המוניטין שצברנו עד היום, ולפגוע באימון ששוק ההון נותן לנו, החלטנו לבטל את האסיפות”. ביטול האסיפות מבטל כמובן גם את העלאת השכר, או דמי הניהול או איך שקוראים לזה היום.
טיעון בנוי לתלפיות, שוק ההון, מוניטין ואימון באותו שוק הון, אילו הדברים החשובים. אין שום משמעות למשהו שאינו שוק ההון והמשקיעים. אם הללו לא היו משמיעים ביקורת הכל היה בא על מקומו בשלום. רק כדי לסבר את האוזן גלבוע מנכ”ל בגיר רצה בונוס של מעל אחוז מן הרווחים, כאשר השכר הכולל יחד עם הבונוס אמור היה להיות 7.7% מן הרווח. אכן שכר ראוי. נניח שעובדים בחברות הללו משתכרים 5000 שקל לחודש שכרו של עובד אחד הוא 0.17% מן הרווח. רק הבונוס של המנכ”ל המכובד שווה ערך לשכרם השנתי של שישה עובדים.
על פי הטיעונים הללו אין שום ערך לגורמים שאינם בשוק ההון, עובדים, לקוחות וספקים נמצאים שם רק כדי לרפד את כיסיהם של אנשי ההון. אולי כדאי להזכיר לאותם אנשים שמה שמבטיח את היכולת שלהם להרוויח הם בדיוק אותם אנשים שנוהגים להתעלם מהם.