מספר ימים לפני הבחירות פרסם ארי שביט מאמר בשם “הערת אזהרה” הפונה לקוראים ומזהיר אותם שלא לבחור בציפי לבני לראשות הממשלה, שביט “מבסס” את מסקנתו על שפע ציטוטים ארסיים אנונימיים מפי אנשי ציבור עלומים שהסכימו לגלות לו את הסודות הנוראיים על לבני. מכתיבתו בעבר של שביט אפשר להסיק שחוג מקורביו ומושאי החנופה של שביט כוללים אנשי ציבור רבים שחייבים לו דבר או שניים. חנן עמיאור, שפרסם עוד בשנת 2003 דיוקן של שביט ב”העין השביעית”, הביא חלק ממה שכתב שביט על מושאי כתיבתו
“ עמרי שרון (“אגודה לזכויות אזרח של איש אחד… הכוח לא השחית אותו… תבונתו ביולוגית, אורגנית מבקשת חיים… בחור ערכי”). ובנימין נתניהו (“אינטליגנטי מאוד, מהיר תפיסה, מבריק, אינו אדם חלול, בעל הבנה מעמיקה בתהליכים מדיניים היסטוריים, ישראלי בעל השקפת עולם ומי שנתפס בציבור כשוער האמיתי והיחיד בנבחרת הלאומית היהודית”). אהוד ברק (“הישראלי החכם והאמיץ הזה”) והשיח’ ראאד סלאח (“כולו הדרת כבוד ואצילות”). יולי תמיר (“מוכשרת מאין כמותה, כושר הלימוד שלה מתחרה בכושר הלימוד המפורסם של הבוס שלה”) ואריאל שרון (“סמוראי ערום וקר-רוח ומתחבל תחבולות, בעל כישרון יוצא דופן… עורמה אינסופית ויכולת של צייד מיתולוגי ולוחם קדום”)”.
פרסום “הערת אזהרה” אינו רק בגדר עדות נוספת על האתיקה העיתונאית של שביט, אלא מעיד גם על שיקולי העריכה של עורכיו ב”הארץ”. אותם עורכים שהפכו את שביט לכוכב עליון בעוד הם מפטרים את מירון רפפורט, רותי סיני ורן רזניק.
השבוע מפרסם איתי רום פרופיל מעודכן של שביט ב”גלובס“.
אולם לשביט אין מה לחשוש מכתבות דיוקן לא מחמיאות, בתרבות התקשורתית הישראלית ההשחתה העיתונאית של שביט רק תקדם אותו. כמה ימים לאחר פרסום המאמר, הופיע שביט, כשלצידו מאור אתי גדול אחר, אמנון דנקנר, כפרשן מרכזי של משדר הבחירות של ערוץ 1. תסתכלו מה קרה למטאור עיתונאי נוסף, בן כספית, מאז פרסום פרשיית השוחד של שופט בית המשפט העליון שלא הייתה ולא נבראה. בעבר כתבנו כאן מספר פעמים על חופש העיתונות ב”עיתון של המדינה”, על פיטורי מירון רפפורט ופיטורי ניר בכר, לאחרונה נתווספה עדות חשובה נוספת.
בכתב התביעה שהגיש העיתונאי מרדכי גילת, הכותב ב”ישראל היום”, נגד “ידיעות אחרונות” הוא כותב:
“לאחר שהתובע פרסם כתבות על גורמים פוליטיים, כשהרבה לעסוק בקלקולים שלטוניים וביחסים שבין הון לשלטון – החלו בעיתון להצר את צעדיו”.
“הפרשיות אשר הביאו את השינוי במדיניות העיתון כלפי התובע היו בעיקרן הכתבות על ראשי הממשלה אריאל שרון, אהוד אולמרט ודוד אפל בעניין `האי היווני` ואישי ציבור נוספים”, נכתב בכתב התביעה, “בעקבות פרסום כתבות אלה החלו גורמים פוליטיים בכנסת להפעיל לחצים על `ידיעות אחרונות` באמצעות הצעת החוק שזכתה לכינויה `חוק המו”לים`.
“או אז – הנתבעת החלה לחבל בחופש העיתונאי של התובע ובמעמדו. התובע נוכח לצערו כי מערכת העיתון עשתה הכל – כדי לפגוע במעמדו של המדור האישי, המדור אשר הפך, עם השנים, לכרטיס ביקור חשוב של התובע ושימש אבן שואבת לקבלת חומר ומידע מציבור הקוראים… רק לאחר ויכוח מר ולאחר שהתובע יצא ל-`חופשת מחאה` – המדור הוחזר לעיתון, אך בצורה מוגבלת תוך פרסומו אחת לשבועיים – שלושה”.
עוד טוען גילת כי במקביל לפגיעה במדורו, “נעשו בידי הנתבעת ניסיונות להצר את צעדיו גם בתחומי התחקירים והפרשנות, תוך דחיקת רגליו מעמודי החדשות. הדברים הגיעו כדי כך שכתבות או מאמרים וטורים שביקש לפרסם נפסלו, וכתבות אחרות נדחקו לעיתים קרובות לסוף המוסף הפוליטי. פחות ופחות ביקשו ממנו לפרסם קטעי פרשנות, ופחות ופחות ביקשו ממנו עצה או מידע בתחומים שהוא בקיא בהם היטב”. אם לא די בזאת, מציין גילת, כי מנהליו “הבהירו לו, חד משמעית, כי המלחמה שהוא מנהל בשחיתות השלטונית – אינה לרוחו של המו”ל”.