עם בורח מבשורה

עם בורח מבשורה – כך נראה העם בישראל רגע לאחר ששר החוץ האמריקאי הכריז על הסכם החזרה למו”מ בין ישראל לפלסטינים. בהלה שהתבטאה בטונות של מלל ושלל הצעות חקיקה בדבר משאלי עם רב-שימושיים, למקרה שהמו”מ יצליח ויבשיל לכדי הסכם. ראיתם איך הפוליטי דחק הצידה בן רגע את הכלכלי-חברתי והפכו ללא רלוונטי?

הולכים למו”מ בגרירת רגליים, ועוד מוסיפים משקולות לרגלי הנוסעים לוואשינגטון וחושבים איך להכשילו. ייתכן שהדבר טבעי ונובע מהעובדה שישראל אולצה להסכים לחדש את השיחות עם הפלסטינים בלחץ אמריקאי-אירופי, וכי הממשלה, העומד בראשה וחלק הארי של הקואליציה שלו בכלל לא חפצים בכך. אך ייתכן כי הדבר נובע ממשהו יותר עמוק בהווי הפוליטי הישראלי, והוא שכל הפוליטיקה בישראל נבנתה על הסכסוך כהנחת עבודה. הרי כל השיח הפוליטי, לרבות בעתות בחירות, מושתת על מנעמי וחומרי הגלם הבלתי-נדלים שהוא תורם לשפה הפוליטית, לפרקטיקות ולמעשים השלטוניים, לחקיקה ולשיח השנאה המפארת את בית הנבחרים ומסדרונותיו. כנראה שהפוליטיקה בישראל לא הכירה מצב אחר ואף לא מעוניינת להכיר – כי אולי לא יהיו בפי הנבחרים מלים להגיד במצב של אי-לוחמה, לאחר עשורים של דיבור בכיוון אחד ויחיד. אולי הם חושבים שלא תיתכן פוליטיקה כלל בעת שלום: לא יוכלו לשסות נגד ערבים, לא יוכלו לפרסם כל בוקר דברי שטנה גזעניים, לא יוכלו להתגזען ולא לקלל את עמלק ולא להתחבב על קהל הפריימרסטים המשולהבים בהתנחלויות.

שלום נראה בעיני ישראלים רבים כקץ הפוליטיקה. קצה של ישראל שהכירו, קצה של הציונות שחוו, קצו של עידן. ולחלקם אולי בכלל קצו של העולם. ניתן להבין את תחושת החורבן בקרב אלה שחרחרו מלחמות ושנאה. ניתן להבין את האומללות של מי שחש כי הזמן מפנה לו גב ואת המאמצים שהוא מוכן להשקיע במסגרת קרב הבלימה נגד ההיסטוריה. כבר אמר ברנארד שו שהאדם מתגלה כעילוי בענייני מלחמה וככישלון חרוץ בכל מה שנוגע לחיי שלום – אמרה שמקבלת משנה תוקף לאור מסע הצלב של פוליטיקאים בישראל להכשיל את המו”מ שעוד לא החל ולחסל מבעוד מועד את האפשרות לכונן הסכם ולו מוגבל. הרי ישנו מי שהיה מוכן לפני שמונה עשר שנים לרצוח ראש ממשלה בישראל כדי לשמר את מצב המלחמה ולהנציח את הפוליטיקה של הסכסוך, אקלים מחייתו היחיד האפשרי.

הציבור בישראל הוכן לכל תרחיש אפשרי במסגרת אופציית המלחמה. ראו כמה תרגילים אזוריים וארציים נערכו בעשור האחרון, ראו את העיתונות והפרשנים, ראו את דברי הכנסת והוועדות, את ההמלצות של המטה ללוחמה בטרור, את שיח הזהות היהודית כמבצר, ראו את ספרי הלימודים ותדעו כמה “עם ישראל” עמוק בתוך מצב מלחמה מוכן וערוך לבצע צווי שמונה המוניים והוראות אמל”ח. ציבור שהולעט בפוליטיקה רדיואקטיבית יתקשה מאוד לנשום אוויר צח במרומי השלום הנשגב או סתם מצב של דיאלוג עם הפלסטינים. כל שינוי במצב ייחווה כאיום, כל תנועה לשלום תיחשב צרה צרורה.

חוששני כי הציבור היהודי בישראל הורעל ספק במזיד, ספק בקלות דעת, מעשורים של חיים במלחמה והרגלי אכילה ודיבור ונימוסים של סכסוך וקונפליקט. כחיל המתחבא מחמת הפצצה ונשאר עד סוף ימיו במחבואו, ממאן להאמין שהמלחמה הסתיימה, כך מתנהג חלק הארי מהציבור היהודי בארץ. אכן, ישנם רגעים שבהם המלחמה נגמרת, התותחים נאלמים והמוזות מתחילות לשיר שיר לשלום. ועוד לא אמרנו מלה על מהות ההסכם המופלא וסיכויי השלום הנשגב בסופו של מו”מ שנאמר לנו כי יחל בקרוב. ואני תוהה, מה יעשו כל אלה כשיגלו בוקר אחד שהשלום כבר כאן.

לקריאה נוספת:

עוד של מרזוק אלחלבי