צמצום צמצום תרדפו
הכניסה של ט’ באב לתוך מאהלי המחאה הוסיפה נדבך על מה שלמעשה ביטאו אלה מיום הקמתם: שאיפה לעצור את החורבן, להתמודד עם חרדת החורבן שמלווה את ישראל. תחושה זו מלווה את החברה הישראלית כבר שנים רבות, והיא הולכת ומתעצמת – עד שכל אתגר מוצג לה כ”איום קיומי”. מקורותיה של חרדה זו רבים הם, ובינתיים היא מובילה לפעולות מתמשכות של החרבה – כלפי חוץ וכלפי פנים. המחאה צומחת בתקופת הממשלה הנוכחית, בין השאר משום שבקדנציה שלה לא היו מלחמות, להבדיל מזו שקדמה לה ויצאה לשתי פעולות צבאיות שהמיטו עוד חורבן והותירו עוד ייאוש.
המחאה, גם אם היא צומחת מתוך מעמד הביניים, מסמנת ומעלה את החורבן שהוא מנת חלקם של רבים גם היום. לא זיכרון של עבר אלא הווה מתמשך של עוני וסבל. היא מפיחה תקווה עצומה במקום שנדמה היה ששוב אין לו שום חזון, בחברה המתהלכת בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, שבה רבים חיים ללא אמון וללא כוח להיאבק ולהתנגד.
לט’ באב מתלווה גם עיקרון הצמצום, אחד מעקרונות היסוד הנגזרים מתפיסת הגלות. מצד אחד מסמן המושג “צמצום” תהליך שהתרחש באלוקות בתהליך הבריאה עצמו, ומתוך כך מחדד את מצב הגלות הבסיסי שבתוכו אנו קיימים. מצד השני, הוא מהווה גם ערך המופנה כלפי האדם. הוא מסמן את הצורך למצוא את הגבול, אבל לא כאידיאל של ייסורים אלא של הכרת האפשר שממילא מכיל את הזולת; דומה שזהו העיקרון היסודי של המחאה הנוכחית.
המחאה צומחת מתוך התרבות הצרכנית, לא מתוך שלילתה. אדרבא, היא מבוססת על התביעה לאפשר למעמדות רבים יותר נגישות לעולם הצרכני, ולא רק לשם תנאי קיום בסיסיים. המחאה אינה מסתירה את החלום של הנאה וקורת רוח, אבל זאת תוך הצבת גבולות וכנגד (ולמצער תוך ריסון) העיקרון של ההתפשטות המתמדת שעומד במוקדו של הקפיטליזם המודרני. כן למעמד בינוני גדול וגדל, כן לחשיפה רחבה של שירותי יסוד וגם של “מותרות”. הזכות לבריאות, לחינוך ולדיור מתלוות גם לזכות לנופש או לזכות להגיע לשפת הים – אבל כל זאת בתוך עולם שבו צמצום הפערים החברתיים מחייב גם אתיקה בסיסית של צמצום: של רווחה ולא של סגפנות, אבל על בסיס גבולות וסולידריות.
בכך שונה המחאה הזאת מתנועות מחאה קודמות במאה העשרים, כמו למשל אלו של שנת 1968 (בעיקר בארה”ב). שם הייתה הקריאה לפרוץ את הגבולות, לאפשר חופש רב ככל האפשר. לעומת זאת התנועה הנוכחית, כפי שהיא מתפתחת עד כה, איננה מעוניינת לפרוץ את הגבולות – אלא דווקא להגן עליהם. לפעמים אולי יותר מדי. המפגינים תובעים שיפור ורווחה, אבל בראש ובראשונה הם מציבים את הקווים האדומים. בעיקר הם מדגישים את הסכנה הטמונה בעצם כלכלת הטייקונים, ומבקשים לעצור את החורבן שאליו היא מובילה (עליה מעידים יותר מכל דברי הנגיד פישר שהזהיר שההון יכול ללכת, והציג אותו כסכנה קיומית).
כי בלי עיקרון הצמצום, אי אפשר לסמן את מה שתובעים, אי אפשר לכוון לדרך שבה תהיה תקווה. מבלי לפתח אתיקה כזאת, לא תוכל הרוח החדשה להשאיר את חותמה על משהו שהוא מעבר לוועדות של מומחים. מהצמצום גם באה הרווחה ומהצמצום גם בא הצדק, כי רק עקרון הצמצום הוא שמשמר את זכויותיו של הזולת.
עיקרון זה הוא גם תנאי לחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ הזאת. כי מבלי מוכנות של היהודים להצטמצם לא ניתן יהיה לדבר על שוויון ולא על פשרה, שגם בה יש מקום למושג הזה, “צדק”. תומכי “תהליך השלום” וההפרדה סבורים שחובת הצמצום מוטלת רק על המתנחלים, ורואים בהקמת מדינה פלסטינית מפוצלת וחסרת ריבונות כסוף הסכסוך. חוסר הסולידריות הזה כבר בא לידי ביטוי ביחס למפוני רצועת עזה (וכמובן ביחס לתושבי עזה שנכלאו בשם ההתנתקות).
רוב תומכי שתי המדינות לא סבורים שגם הם יידרשו לשלם מחיר בעבור ההסדר. הם גם לא מעסיקים את עצמם במחשבה על קליטה של רבבות מתנחלים לתוך ישראל. התנאי לשינוי ממשי של השיח ברוח השוויון והצדק הוא ההכרה בכך שכולנו, כל יהודי ישראל, צריכים להצטמצם. לא רק המתנחלים צריכים להצטמצם אלא היהודים-הישראלים כולם חייבים להצטמצם, כדי לאפשר מרחב ואוויר נשימה לפלסטינים שבלעדיו לא תהיה הכרה הדדית. אי אפשר לדבר על צדק חברתי מבלי שבבסיסו יעמוד עיקרון השוויון המלא, אזרחי ולאומי כאחת, בין יהודים וערבים.
כך, דווקא השאיפה לחיים משותפים של יהודים וערבים על בסיס עקרונות השוויון והצדק, מובילה ומחייבת פרויקט של סולידריות יהודית, של הצטמצמות. הצטמצמות היא התנאי לצדק, אבל היא גם התנאי להכרה הדדית וגם לרווחה. מבלי לזכור את עיקרון הצמצום, מבלי לזכור שכולנו במצב של גלות, לעולם לא נוכל להבטיח רווחה.




