ראשית הציונות - המזרחים הנשכחים

שכן שלי, יליד קזבלנקה, קרא בהמלצתי את “בנגאזי-ברגן-בלזן”, ספרו של יוסי סוכרי. כשסיים, אמר לי: “בכלל לא ידעתי שגם יהודי לוב סבלו מהנאצים ונספו בשואה”. התגובה הזאת מייצגת תגובות דומות, ברשתות החברתיות ובטוקבקים, שמהן עלתה טענה אחת: ההיסטוריה של יהדות המזרח, בארץ ובחו”ל אינה קיימת. ואקום מוחלט.

קהילת יהודי בנגאזי לא לבד. גם חלקה של יהדות צפון אפריקה בראשית ימיה של התנועה הציונית כמעט ואינו ידוע ולא רק בציבור הרחב. גם אינטלקטואלים ממוצא מזרחי אינם יודעים דבר (או שיש להם רק מושג קלוש) על אודות חלקם של יהודי המגרב במפעל הציוני.

הציונים הראשונים לא עלו לארץ ממינסק או מחרקוב וגם לא מאודסה או מפלונסק. הם לא באו מהשטעטלעך במזרח אירופה וגם לא נשאו שמות אשכנזיים כמו מאירוביץ, בלקינד או יודלביץ. הציונים הראשונים באו מהמגרב ומטורקיה כבר בשנת 1827, ונשאו שמות כמו פרג’ון, פריינטה, מויאל, שמחון ואלקיים. שמות מזרחיים אילו הם לא חלק מהפנתיאון הציוני, משום ששנת 1881 היא זו שנבחרה לשנת האפס לתחילתה של התנועה הציונית בארץ ישראל. היא נקבעה ככזאת בניגוד למהלכי ההיסטוריה, אולי משום שכותבי ההיסטוריה – רובם ככולם ממוצא אשכנזי – ראו את הציונות כתנועה אשכנזית בלבד, שאליה נספחים, פה ושם, גם בני עדות אחרות.

העלייה הראשונה נבדלה מהיישוב הישן בשל היותה הראשונה לממש “התיישבות יצרנית ועצמאית, עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל”. ההגדרה הזאת מבדילה בין היישוב היהודי בארבע ארצות (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) שנשען על כספי החלוקה לבין המושבות הראשונות, שבהן ביקשו ליצור תרבות כלכלית חדשה, שנשענת במידה רבה על השיבה אל האדמה ופרנסה מעמל כפיים (אך בו בזמן מסובסדת על ידי הברון רוטשילד).

ביפו (ולא בבאזל) נוסדה מדינת היהודים. העולים הנשכחים (או המושכחים) הקימו בעיר את הגרעין היהודי הראשון, שניהל חיי קהילה על פי קריטריונים ציוניים-מדיניים, וזאת עוד לפני לידתו של הרצל, אשר שמו נחקק בספרי ההיסטוריה כ”מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת”.

הקהילה היהודית ביפו לא רק שלא הייתה חלק מהיישוב הישן שהתפרנס מכספי החלוקה, אלא גם הייתה בסיס אורבני שהעניק תשתית ראשונה וחיונית למושבות הברון. כאשר רבני היישוב הישן התנגדו ב-1881 לבואם של העולים בשל החשש שייפגע חלקם בכספי החלוקה, הקהילה הציונית ביפו ראתה בעולים החדשים ממזרח אירופה סימן לגאולה ולמימוש חזונם. היא שימשה ראש גשר בקליטתם בארץ, קיבלה אותם בזרועות פתוחות וסייעה ברכישת אדמות ראשון לציון. אברהם מויאל, נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל, הוא זה שהמליץ לברון ולחברת אליאנס לבוא לעזרתם. עוד קודם לכן, בשנת 1870, ילדי הקהילה היו התלמידים הראשונים בבית הספר החקלאי הראשון, מקווה ישראל, שהישוב הציוני ביפו פעל ודחף להקמתו. אולם ככל שהדברים אמורים בתיעוד היסטורי ומורשת, הציונים הראשונים כמעט ואינם קיימים. זכרם נדחק ונגרס.

ד”ר דן גלעדי וד”ר יעקב שביט מציינים את מקומה של יפו כמרכז היישוב החדש. הם אינם מתעלמים מקיומו של הגרעין הציוני הראשון בעיר, גם אם אינם שמים לראשו כתר ציוני: “יפו השתלבה בסחר הפנימי והבינלאומי של ארץ ישראל. עצמאותה הכלכלית ושגשוגה יצרו בה אווירה חופשית וסובלנית שנבעה במידה רבה מן הרוב המוחלט של בני העדה הספרדית-מערבית בעיר עד סוף המאה ה-19” (ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, עמ’ 293).

אולם זכות הראשונים לא עמדה לקהילה היהודית ביפו בזמן כתיבתה של ההיסטוריה ציונית, ועל אף שנבדלה באופן ברור ומובהק מהיישוב הישן, העלייה הציונית הראשונה הודרה ביד גסה מספרי ההיסטוריה והמודעות לקיומה כמעט ואינה קיימת. המקורות על אודותיה מעטים ועיקרם בספר צנוע אחד – “יפו – נוה-צדק ראשיתה של תל אביב“, מאת מרדכי אלקיים, נכדו של רבי משה אלקיים ממרקש, שעלה לארץ בשנת 1856 יחד עם תלמידי הישיבה שבראשה עמד.

אחד מהמתעלמים מקיומה של קהילת יפו הוא ההיסטוריון פרופ‘ בן ציון דינור, שר החינוך בימי ראשית המדינה ומי שהקים את הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הוא האיש שמתח קו ברור בין היישוב הישן לבין התנועה הציונית, הוא האיש שקבע את תחילתה של העלייה לשנת 1881, שנים רבות לאחר עלייתם ליפו של הציונים. וכך הוא כתב: “ראשונה על שום מה? על שום אופייה הלאומי והמדיני המובהק. עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההווי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית” (ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון, עמ’ 28)

הציונים הראשונים – בניגוד לעליות החסידים ותלמידי הגאון מווילנה – לא באו לכאן כדי להמית את עצמם באוהלה של תורה בחסדי כספי החלוקה. הם עלו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. כמעט כולם היו סוחרים צעירים ועשירים שהושפעו מד”ר יהודה ביבאס, רב ופוסק, בן למשפחה שמוצאה מתטואן. גם אם היו במעמד של בני חסות בארצות מוצאם, הציונים הראשונים לא באו לכאן בעקבות פוגרומים והם לא היו פליטים חסרי כל. להפך, רובם היו מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָה, ועל אף שנמנו עם האליטות בארץ מוצאם, הם העדיפו לא לשבת על סיר הבשר.

כבר בעשור השלישי של המאה ה-19, יותר מ-50 שנה לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, יצא הרב ביבאס למסעות בקהילות יהודיות באירופה ובצפון אפריקה, כדי לעודד את היהודים לעלות לארץ ולפעול להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כבר אז, לנוכח מלחמת העצמאות היוונית ואולי בהשפעת המשורר לורד ביירון, הוא קרא לשחרר את ארץ ישראל מעול הטורקים בעזרת נשק.

“יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך”, אמר הרב, שתיאר את כספי החלוקה של היישוב הישן כ”מכשיר ההופך את תושבי הארץ לאינוואלדים מחוסרי ישע”. קריאתו לא נפלה על אוזניים ערלות, היא השפיעה מאוד על תלמידו, הרב יהודה אלקלעי, והניעה לפעולה את הציונים הראשונים, אשר ממשו את חזונו הלכה למעשה בעלייה לארץ.

אנשי היישוב החדש ביפו לא הסתפקו בחיי קהילה מסוגרים והם פעלו כזרוע ביצועית בהתהוותה של תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי. בפעילותם במסחר ובשוק הכספים והודות לקשרים שטוו עם השלטון הטורקי, הם הניחו את התשתית לקליטת גל ההגירה מרוסיה בעקבות הפוגרומים שתחילתם ב-1881. התחייה הלאומית גם לא התחילה בשנת 1878 עם ייסודה של המושבה החקלאית פתח תקווה (על ידי בני היישוב הישן!). המושבה אשר זכתה שלא כדין בתואר אם המושבות (ראש פינה הקדימה אותה בכמה שבועות), נשענה בשנותיה הראשונות על תשתית עירונית ביפו, והייתה תלויה בה בכל צרכיה. את הצרכים הללו סיפקו סוחרים יהודים ובהם עזוז וסעיד אלקיים, יוסף בק מויאל ומאיר עמוס. גם רכישת הקרקעות בעבור המתיישבים נעשתה בעזרתה של הקהילה היהודית ביפו ובראשה חיים אמזלג, סגן הקונסול של בריטניה ביפו. רמז קלוש לחשיבותה הרבה של יפו בייסוד פתח תקווה אפשר למצוא בבלדה על יואל משה סלומון מאת יורם טהרלב: בבוקר לח בשנת תרל”ח/ עת בציר הענבים/ יצאו מיפו על סוסים/ חמשת הרוכבים.

“אני ממש לא מכירה משוררים מזרחים מהמאה ה-20 שמלמדים עליהם בבית הספר”, אמרה שרי רז באפריל 2013, בתגובה לטענות נגד הוועדה שבחרה את המשוררים שיעטרו את השטרות החדשים. האמת, אני מאמין לה. היא אכן לא מכירה וגם אין סיבה שתכיר. אשכנזים, ברובם, לא נחשפים בבית לתרבות יהודית שמקורה צפון אפריקה או במדינות ערב. גם לא בבית הספר. ואם לא יתעניינו, לא יידעו. ולכן אך טבעי שבוזגלו יהיה בעבורם (וגם בעבורי) אסוציאציה ראשונית לאמירתו של השופט אהרן ברק על מבחן בוזגלו או למאור בוזגלו מהפועל באר שבע – ולא למשורר והפייטן ר’ דוד בוזגלו (אביו של ד”ר מאיר בוזגלו). וכך, כשם שהושתקה השירה המזרחית בידי התרבות ההגמונית, כך גם נמחקו פרקים מההיסטוריה של יהודי המגרב ומדינות ערב הן בארץ מוצאם והן בארץ שאליה בחרו לעלות. הפרעות בעיראק (פרהוד) ובמרוקו (תרית’ל) הן לכל היותר הד עמום לפוגרום בקישינב והציונים הראשונים ביפו הם פסיק קטן בהשוואה לקבוצת ביל”ו הזערורית.

ההנצחה בשטרות הכסף היא רק סימפטום למדיניות מתמשכת, שבה ה”אנחנו” דוחק את ה”הם”. על אף השפעתו הגדולה ולמרות תרומתו להתהוותה של התנועה הציונית, ד”ר ביבאס נדחק מספרי ההיסטוריה ומהתודעה הציבורית. בעוד שפועלו של תלמידו, הרב אלקלעי, קיבל ביטוי נאות בספרי ההיסטוריה ובתוכניות הלימוד והיישוב אור יהודה אף נקרא על שמו, המורה ופורץ הדרך היה כלא היה. הוא מוזכר, אם בכלל, רק פה ושם בהערות אגב בספרי ההיסטוריה. “איש זה נשכח אצלנו ובספרי תולדות התנועה הציונות אין זכר לו”, כתב עליו ההיסטוריון פרופ’ יוסף קלויזנר.

דבריו של קלויזנר, דודו של אביו של עמוס עוז, מתחברים היטב עם דבריה הכואבים של הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן, אשר קבלה בדף הפייסבוק שלה על כך שרוב הרחובות בארץ קיבלו שמות אשכנזים, בעוד שהציונים המזרחים הודרו ואינם זוכים להנצחה דומה. הפוסט שפרסמה עורר דיון מעניין. חלק מהמגיבים תבע לקרוא רחוב על שם זוהר ארגוב. אחרים הסתייגו מההצעה בשל עברו הפלילי והציעו להנציח בדרך זו את שושנה דמארי ועפרה חזה. אף לא אחד מהדוברים העלה את זכרו של הרב ביבאס, והסיבה לכך פשוטה: הוא לא מוכר ופועלו אינו ידוע גם בקרב רבים אילו שנלחמים על פתיחתם וכתיבתם המחודשת של ספרי ההיסטוריה.

בהמשך למחאה הצודקת בדבר הדרתם משטרות הכסף של יוצרים מצפון אפריקה וארצות ערב, חשוב לשאול: מדוע דוד צבי פנקס, שר התחבורה במשך 10 חודשים, זכה שהמדינה תקרא על שמו ישוב (רמת פנקס) ורחוב מרכזי בת אביב, בעוד שהרב ביבאס – “ראשון ממבשרי הציונות ומאבות רעיון תקומתנו המדינית המדינית בחזונו על שיבת ציון”, על פי פרופ’ קלויזנר – נאלץ להסתפק בפירור זערורי בדמותו של רחוב נידח ומוזנח בירושלים? האם קופח חלקו וחלקם של תלמידיו בהיסטוריה ציונית?

התשובה היא ברורה: לא קיפוח יש כאן, אלא דיכוי של תרבות אחת בידי בני תרבות אחרת.

טוביה בסקינד הוא עיתונאי לשעבר