רכבת שדים: מקבץ רביעי

השד העדתי והחתול השמן / שלמה וזאנה

יש להתייחס לביטוי השד העדתי ולפעולה בכוח או/ו בפועל הנלווית אליו – לצאת מן הבקבוק, כאל פונקציה לשונית שמשגר הממסד לדורותיו אל תוך המרחב הציבורי במטרה לדכא כל תביעה לשינוי היתרון המובהק שיש לו והשליטה שלו בכל תחומי החיים. באופן מסורתי, השד העדתי מופיע ככותרת וכשם לביטויי התנגדות שפורצים מדי פעם בגין חוסר הנחת מהיעדר שוויון והזדמנויות בתחומים השונים של הפעילות החברתית-כלכלית-תרבותית בישראל.

אנשי תקשורת למיניהם, פרשנים ופוליטיקאים עצלים מכדי לחשוב בלשון רעננה על התופעה אליה הם נחשפים ושולפים בזה אחר זה את מטבע הלשון השחוקה הזו. בכך הם מאשרים מחדש עמדה מצמצמת המרוקנת את ריבוי הפנים של ההתנגדות אליה ממהרים הם להתייחס. בכך הם מפרידים עצמם מהצורך בדיאלוג. ככלות הכל, יהא זה נטול כל היגיון מצדם לשאת ולתת דברים עם תופעה שאין לה כל אחיזה במציאות, וכזה הוא השד. זאת על אף שכל אחת מההתנגדויות לאורך ההיסטוריה הקצרה של המקום הזה, התבססה על תביעות לזכויות אזרחיות רציונאליות: דיור, בריאות, השכלה, תעסוקה וכיו”ב. כאשר כל אלה נבלעים בתוהו ובוהו הלא-לשוני שמייצג השד ניתנת להם הלגיטימציה לחמוק מלעסוק בשאלות האמיתיות שמועלות בפניהם.

ואולם, על אף שקיומו של השד מפוקפק למדי כדבר המתקיים במציאות הממשית, אין באפשרותנו להתכחש לעובדת נוכחותו בשפה. ככזה יש לנו כמה דברים לומר עליו: הוא אפל, מאיים, בלתי-צפוי ובפשטות – הוא האחר האולטימטיבי. הדהודים אלה העולים ממנו, אין טוב מהם בעבור הממסד כדי להגדיר מי אנחנו ומי הם, מי לגיטימי ומי אינו לגיטימי. יתר על כן, ככל שהוא יצליח להשריש את הביטוי “השד העדתי יוצא מן הבקבוק” בתודעתו של הציבור ולקשור אותו לטבעה של ההתנגדות, כך תינתן לו הלגיטימציה להפעיל כוח אלים כנגד המתנגדים. שכן התביעה הרציונאלית לזכויות ולצדק חלוקתי לובשת עכשיו את פניו של השד ומהדהדת את מאפייניו שמהם הם צריכים להתגונן. עכשיו התחלפו היוצרות: האוליגרך הפך לקורבן ואין שום סיבה לא להזמין את המשטרה, הימ”מ, היס”מ והחתול השמן שישמור על השמנת.

שלבי האבל / אור סיונוב

לפני כמה שנים, אחרי 18 שנות הפנמה מוחלטת של ההגמוניה הלבנה, גיליתי מחדש שאני מזרחית, וכעסתי. מאוד. כעסתי על האינטגרציה שנכפתה עלי ובשמה לימדו אותי שאני ותרבותי מבית נחותות. כעסתי על שהאמנתי להם שבני משפחתי וחבריי מהשכונה הם פרחות וערסים ושאני צריכה לעשות הכל כדי לא להידמות להם. כעסתי על שנים בהן למדתי על השואה במקום ללמוד על סבא וסבתא שלי. זעמתי על כל פעם שבה התייחסתי אל המקום ממנו אני באה כפרימיטיבי. אבל אחד הקשיים הכי גדולים היו עם חבריי ומכריי. רובם? אשכנזים. ואני, כל בוקר כותבת פוסט חדש ורענן שמשקף עוד שלב בהתעוררות שלי. בכל מפגש מעלה עוד ועוד מתחושותיי בעקבות המסע המחודש אל עצמי. אל שורשיי. והם? הם לא מצליחים להתמודד. נסגרים. נאטמים. כועסים: “על מה היא מדברת?” כאילו התרחשה איזו הפרת חוזה בוטה. את כמונו וכך קיבלנו אותך אל פתחינו: “מה זה כל השיח על דיכוי?”

החברה הכי טובה שלי שחיה בניו יורק לא פוגשת אותי, אבל קוראת ומשתגעת. “מה נסגר איתך?” היא צועקת עלי בסקייפ. היו לנו שיחות וריבים, והלב נשבר לי מהמחשבה שהיא לא תבין. אבל ידעתי שבסוף היא תראה, ולפני כמה ימים, אחרי צפייה בפרק הראשון של אמנון לוי, היא אמרה לי: “מה את רוצה אור?” זה כמו אבל. לתפיסתי, היתה מציאות אחת שבה אני לא שייכת לקבוצת דיכוי. מציאות שבה אני לא גזענית ולא בעלת פריבילגיות עליך, ועכשיו אני מחויבת להיפרד ממנה. ושלבי האבל? כך הם נראים. בהתחלה יש הכחשה, כי אי אפשר לקלוט בבת אחת את מלוא המשמעות של הדברים. אין ברירה אלא להגיד: “לא היה ולא נברא”. אחר כך יש כעס, מחאה והתרסה. על מי כועסים? על מי שאשם בהפרת הסדר הישן והטוב כמובן, היינו אני. אחרי הכעס מתמקחים. יש כאן תחושות חזקות של חוסר אונים, והדרך היחידה להשיב תחושת שליטה היא דרך ניהול סוג של משא ומתן. את הביטויים של זה אני מוצאת בתגובות הפאניקה וההיסטריה. למשל אמירות כמו: “פעם זה היה, והיום זה נגמר”, או “זה רק בפריפריה, ושם יש גם רוסים ואתיופים”, “היום יש נישואי תערובת”, “אבל למה אתם לא מדברים על הכיבוש”, והכי-הכי אני אוהבת – “כולנו עם אחד. למה צריך לפלג?!” כל מה שאפשר ובלבד שלא להשלים עם המציאות.

שלבי האבל ממשיכים בדיכאון ובהשלמה, אבל נדמה כאילו מעטים בלבד מעוניינים לעבור את השלבים האלו ונשארים תקועים בשלב ההתמקחות. לא מוכנים לעבור אל העצב, ואל קבלת אחריות. התבוננות פנימה על התפקיד שלנו בתוך הדבר הזה. התמודדות עם זה. עם העובדה שגם אני גזען. זה לא פשוט אבל משם כל כך יותר קל להגיע להשלמה ולארגון מחדש של המחשבה שרק באמצעותו נוכל להמשיך לנהל כאן שיח. לא באמת מפתיע שרבים לא מעוניינים ללכת לשם. בניגוד לאבל סביב מוות או פרידה, אשר לא ניתן לעצום עיניים בפני המציאות ואין ברירה אלא להשלים את התהליך, כאן יש בחירה.

הפרק הראשון בסדרה היה בעיניי כהושטת יד לעבר השלמת המעגל, וההפתעה שלי סביב הסירוב העיקש להביט ולהקשיב היתה מרה וגדולה. נדמה כאילו שלב ההתמקחות התעצם במספר מונים. הדיון באמנון לוי עצמו והרייטינג שהוא מבקש לעצמו הפכו רלוונטיים הרבה יותר בדיון מאשר הנער שמתפלל שמישהו שם למעלה יבין שגם הוא יודע לחשוב וישקיע גם בו. הפסקול של הפרק הפך לממד אקוטי של הפרק, ולא הנערה שמבינה שדמותה משמעותית בחברה הישראלית רק כאשר רוצים להגחיך אותה ושכמותה בתוכניות ריאליטי. אני רוצה להאמין שהביטויים הקשים אליהם נחשפתי מאז שידור הפרק הראשון הם החושך שלפני עלות השחר. רק הזמן יגיד.

לכל שאלה תשובה? / אלמוג בהר

English

מה היא מזרחיות בישראל 2013? האם היא הצבעה על שורשי זהות משותפים ליהודים בארצות ה”מזרח” בעבר (שאחת מהן, מרוקו, נקראת בערבית מערב, מַגְרֶבּ), או שהיא ילידת דיכויָם הכלכלי והתרבותי של יהודי המזרח בישראל וכור-ההיתוך הציוני שערבב ביניהם? האם היא מבטאת מהות תרבותית וקהילתית, אשר מזרחי הוא מי שאוחז בה או מי שהיא נשללה ממנו, בין שנוצרה בארץ ובין שנוצרה בארצות המזרח, או שהיא השקפת עולם ומאבק הנגזר ממנה אשר גם מי שאינם מזרחים מבחינה אתנית יכולים להשתתף בהם?

ובאיזה הקשר ממוקמת המזרחיות הישראלית? האם היא עומדת כנגד האשכנזיוּת, או שהיא הניגוד לישראליוּת של שלילת הגלות ובתוכה היהדות ושל אידיאל הצבר, אשר לא הותירה בתוכה מקום למזרחיות ואשר למרות שנוצרה על-ידי ולמען האשכנזים הותיקים כבעלי זכויות-יתר, גם לא הותירו בתוכם מקום רב לאשכנזיוּת, ולמשל ליידיש, וכן לסיפורם של חלק מהאשכנזים שהגיעו לארץ בשלב מאוחר יותר, כגון ניצולי השואה? האם היא ניגודן של הייחודיות הפרסית, הגֶ’רְבַּאִית, הספרדית, הכורדית או המרוקאית, או שהיא מורכבת מכולן (אם כי לא תמיד באופן שיוויוני), ומבטאת את ערבובן בישראל ואת שיתוף החוויות והאינטרסים ביניהן?

האם היא ניגודה של המערביות כפי שנוסחה בישראל בהקשר אירופוצנטרי ואוריינטליסטי, מתוך שותפות עם העולם השלישי אשר סבל את חוויות הקולוניאליזם, או שהיא פרי תפיסות רב-תרבותיות בנות העולם המערבי עצמו? האם היא מבטאת זהות אזורית משותפת עם שאר בני העולם הערבי והמוסלמי, או דווקא היבדלות של היהודים מתוכו, תוך ניסיון למחוק את השורשים הערביים של חלק גדול מהמזרחים?

האם המזרחיות נולדה על-ידי המזרחים עצמם, למשל בקונטקסט הדתי של הגדרת ההלכה הספרדית, או שהיא “הושלכה” על המזרחים כסוג של כינוי גנאי וכניסיון להוציאם מחוץ לזהות הקולקטיבית כלא-אשכנזים, לא ישראלים “רגילים”? ומה קורה כאשר אדם מאמץ את הכינוי שהשליכו עליו שולליו והופכו להגדרתו העצמית – האם הוא מורד במדכאיו או דווקא נכנע להם? האם האימוץ של המזרחיות כהגדרה עצמית הצליח להופכה לבעלת משמעות חיובית ולגרום להעצמה קהילתית, או שביטא ויתור על מגוון התרבויות המזרחיות, על בית-הכנסת והערבית, והותיר את הקהילה המזרחית עם כותרת המתקיימת רק כהתרסה וכהתנגדות וללא תוכן חיובי?

האם עמדה פוליטית מזרחית היא בהכרח פרטיקולארית (“עדתית”), או שיכולה להיות לה גם משמעות ביחס למי שאינו בן-העדה ושותפות עם קהילות נוספות? האם יש בכלל אפשרות לעמדה אוניברסאלית, או שכל עמדה פוליטית מדגישה בפועל פן ייחודי של קבוצה אנושית – לאומי, מגדרי, עדתי, דתי, מעמדי, גילאי או אחר – כיוון שרק כך היא מסוגלת לכונן עצמה כקבוצה? האם יש יתרון פוליטי ברדיקליזציה של הזהות המזרחית, בתוך קבוצת אינטלקטואלים קטנה ומחויבת, למשל על-ידי כינון מחדש של זהות יהודית-ערבית והצבעה בוטה על הדיכוי שגרמה הציונות הן למזרחים והן לפלסטינים, או שדווקא מיתון שלה, על-ידי התרכזות בפן היהודי שבה או בצד הכלכלי-מעמדי תוך התעלמות ממצבם של הפלסטינים או מן השאלה התרבותית, יש לו פוטנציאל שינוי גדול יותר, על-ידי יצירת תנועת מזרחים המונית דוגמת ש”ס? האם הדגשת הפן היהודי אינה בסופו של דבר רדיקלית יותר בביקורת הציונות שבה, מאשר עמדה שמאלית השואבת את השראתה מהאקדמיה במערב? האם ניתן בכלל לשנות את המצב התרבותי-כלכלי-פוליטי בישראל ללא הפיכה למפלגה, או שלהפך – אין אפשרות להקים מפלגה מזרחית ללא טשטוש מוחלט של הגדרותיה וויתור על עיקר סדר-יומה?

האם פתרון של יצירת חברה רב-תרבותית יכול לספק לשם תיקון העוול למזרחים כקבוצה ולתרבות המזרחית, ללא תיקון כלכלי, או שיהיה בו משום החלשת הסולידריות החברתית והסכמה לסדר-היום הקפיטליסטי? האם אפשרות ההכללה הנכונה של התרבות המזרחית בארץ היא על-ידי שילובה בתרבות הקיימת, או שלאחר דיכוי תרבותי ארוך יש צורך בבדלנות, בחזרה למוזיקה הערבית ולא ביצירת פופ מערבי-מזרחי? ומה קורה כאשר חלק גדול מן המזרחים הם למעשה מעורבים, אם לא בשל נישואי תערובת אזי בשל החינוך בארץ והזדהותם עם נקודת מבט ציונית ואירופוצנטרית, אשר גורמים להם לאמביוולנטיות ביחסם לעצמם ולתרבותם? האם אפשר בכלל לחדש את התרבות, ההיסטוריה והקהילה המזרחית לאחר שכבר התקיים בהן שבר ופירוק? והאם אחת הסיבות לתחושת השבר חסר התקנה בהווה אינה האמונה הרומנטית כי העבר היה רצף ולא היו בו שברים?

האם אפשר לדבר בכלל על המשכיותה של המזרחיות לדור הבא כאשר כל בתי-הספר ותנועות הנוער מלמדים את שלילתה, והאידיאל החברתי המשותף הוא הטלוויזיה, המחשב והקניון? והאם אפשר לדבר בכלל על היעלמותה כאשר השימוש בסטריאוטיפים רק מתעצם, כאשר העימות עם הפלסטינים ממשיך להבליט את היחס הגזעני לתרבות הערבית ולמזרח, כאשר מתמשכת חפיפה בין מוצא ובין מצב כלכלי וגיאוגרפיה, אך תוך כדי הפיכתה למורכבת עם הגעתם של הרוסים, האתיופים והעובדים הזרים, וכאשר תכנים מרכזיים של התרבות המזרחית משמשים עדיין מוקד בבתי-הכנסת, בהלכה, במוזיקה, בלשון? ומה קורה כאשר מול המזרחיות מועמדת מראת ה”אותנטיות” התקשורתית, שבה רוב חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית למשל משתקפים כמזרחים לא-אותנטיים, בגלל שבישראל שמאלנות ואקדמיה הפכו לניגודה של המזרחיות, ומולם יהודה ברקן וצביקה הדר האשכנזים מצליחים בקלות לשקף מזרחים “אותנטיים”, בעזרת אימוץ של מספר סטריאוטופים והצגת המזרחיות כקומדיה?

והאם לא עבר כבר זמנה של המזרחיות ב-2013? דובר בה רבות עד שהנושא התיישן ונמאס מאותו “שד עדתי” (מזרחי או אשכנזי)? או שאולי עדיין לא התחיל הדיון האמיתי? האם יש לבקש דור שלישי ורביעי וחמישי מזרחי, והמשך של התרבות המזרחית בארץ מתוך הרלבנטיות והיופי של תכניה התרבותיים, מתוך הנאמנות למורשת ההורים וההתנגדות למחיקתה, מתוך הפוטנציאל הפוליטי שלה בקשר עם העולם הערבי, מתוך היותה חלק מהותי מאתנו שאין סיבה לשלול? או שמציאותם של דורות מזרחיים נוספים תעיד על פצע, על חוסר, שלא כדאי להוריש להם, ויש להסתפק בשינוי של הישראליות במעין פשרה בין מזרחים, אשכנזים, פלסטינים, רוסים, אתיופים?

ומדוע המזרחיות מצליחה להתבטא יותר כשאלות, פחות כתשובות? יותר כדיאלוג ופחות כמונולוג? והאם זה טוב או רע?

>>רכבת שדים: מקבץ שלישי – נעמה קטיעי, אברהם הרן מוטחדה, יוס ברוך

>>רכבת שדים: מקבץ שני – רועי חסן, שלומי חתוכה, איתמר טובי טהרלב

>>רכבת שדים: מקבץ ראשון – אינס אליאס, תום מהגר וגל לוי

>>לצפייה בפרק הראשון של “השד העדתי”

>>לצפייה בפרק השני של “השד העדתי”