רכבת שדים: מקבץ ראשון
עולם אחר / אינס אליאס
כשהגעתי בפעם הראשונה לאוניברסיטה הרגשתי בעולם אחר. היתה בי גאווה גדולה – הראשונה במשפחה שהגיעה לאוניברסיטה. בהתחלה הגעתי לבניין של מקצועות הבריאות, אבל חלמתי על מדעי הרוח, מעין חלום כזה שלא העזתי להודות בו, לא בפני עצמי ובעיקר לא בפני ההורים שלי. כשכבר עשיתי את המעבר ללימודי ספרות התמלאתי אושר, הרגשתי שמצאתי את עצמי. כשנכנסתי לשיעור הראשון הבנתי עד כמה אני בעולם אחר, עולם שאני לא שייכת אליו. המרצים שלי דיברו אלי בשפה אחרת ואני הערצתי אותם אבל גם סלדתי מהם ולא ידעתי להסביר למה. כל הסטודנטים ידעו את המלים הנכונות, קראו את הספרים הנכונים ואני כעסתי. כעסתי על ההורים שלי שלא נתנו לי את הכלים האלה, שלא הביאו לי ספרים הביתה, אפילו לא ספרי ילדים, שרק דאגו לי לאוכל. שנאתי את האוכל הזה. אז הלכתי וקראתי את כל הספרים שצריך וגם את אלה שלא. הלעטתי את עצמי בתרבות ובכתיבה אשכנזית למהדרין, סליחה, ישראלית. לא מצאתי דמויות להזדהות איתן אז חיקיתי אותן. למדתי מהספרות איך עליי להתנהג, להיות. האופי שלי לא התאים אז שיניתי אותו. התחלתי לשמוע את המוזיקה שלהם, הכרתי את כל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה והתגעגעתי יחד איתם לזמנים שבהם היה כאן טוב יותר. זמנים שבהם מישהי כמוני בחיים לא היתה מגיעה לאוניברסיטה. חתכתי חלק ממני, החלק שעד לאותו רגע היה בשבילי הכל.
“מה זה ספרות? מה תעשי עם ספרות?”, שאלו אותי ההורים שלי “למה לא ללמוד מקצוע? שיהיה לך משהו ביד”. כמוהם, גם אני אפילו לא העזתי לחשוב על קריירה אקדמית, זה לא היה בלקסיקון שלי, כמו עוד הרבה מלים גבוהות שאט אט השתלטו לי על השפה, על החיים. כבר לא ידעתי מה אני באמת אוהבת ומה אימצתי כדי למצוא חן, כדי שלא ידעו מי אני באמת. התגאיתי בזה שלא רואים עלי שאני מזרחית. ההסתרה היתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי והדבר המרכזי שהסתרתי היה המשפחה שלי. המשפחה המזרחית שלי, חסרת ההשכלה, עם רגשי הנחיתות. המשפחה שלי, שכל מי שקצת יותר לבן יותר טוב ממנה.
ההורים שלי אהבו את זה וקיבלו את הניתוק שלי מהם. הם הרגישו שהצליחו, אני בדיוק כמו האשכנזים, מדברת כמוהם, נראית כמוהם. הצלחתי לצאת מהגטו המזרחי ולהיכנס לעולם שבו אנשים באמת יכולים לחלום, ואולי אפילו להצליח. ההורים שלי הסכימו להשלים עם ההתרחקות שלי, כמו השלימו עם זה שהם לא מספיק טובים בשבילי, לא מספיק חכמים, לא מספיק מוצלחים. ככל שחדרתי יותר ויותר למעוזי האשכנזיות הם היו יותר ויותר גאים בי ופחות גאים בעצמם. הם רצו להיעלם כדי לתת לי לצמוח בעולם שלי. אלא שזה לא העולם שלי, זה מעולם לא היה ואף פעם לא יהיה.
היום אני יודעת להגיד שאני גאה בהם, ושהם חכמים יותר מכל אדם אחר שפגשתי באוניברסיטה, או בחיים. היום אני יודעת להגיד שזה לא הם שלא נתנו לי כלים. הם עשו כל מה שאפשר כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם הגזענות וההשפלה שהם חוו בחיים. אבל העולם לא השתנה. כמה שאני יודעת היום, אני גם יודעת שאין לי סיכוי בעולם הזה, הלבן, שבז לכל מה שבאתי ממנו, שמנוכר לכאב שלי ומסרב להכיר בו. כאב כל כך עמוק ומוכחש אבל קיים ובוער ובועט, דורש ביטוי. לא רוצה להסתיר יותר, לא רוצה להתחבא מאחורי ספרים ומשקפיים יוקרתיים, לא רוצה להיות כמו.
“למה את צריכה את זה?”, שואלים ההורים שלי, “למה לחפש איפה לא טוב? תראי איך את מצליחה, לומדת, מה רע לך?”. אבל אני חייבת את זה. אני חייבת להכיר בזה, חייבת לנתב את הכאב שלי, חייבת להזכיר אותם, לא למחוק את המקום שממנו באתי. בעולם הזה אני חייבת להפוך את החולשה שלי לכוח. לאפשר להורים שלי להיות גאים בעצמם, לא לחפש את הגאווה שלהם במקומות אחרים אלא בתוך עצמם, בהורים שלהם, במקום שממנו הם באו. במקום שכל החיים שלהם הוקדשו להתרחקות ממנו, להתכחשות אליו.
תמונת המראה של נערי אמנון לוי / תום מהגר
מרואייניו הילדים-נערים של אמנון לוי אמרו שני דברים שהם כל התורה כולה על רגל אחת:
1. אנחנו לא מכירים אשכנזים. לא לומדים איתם, לא משחקים איתם ולא מתארחים בבתיהם. ושנית, האשכנזים מדברים בשפה אחרת משלנו.
2. מסקנתם היא שהם לא יכולים להיות רופאים או עורכי דין, שכן (א) אלו מקצועות של אשכנזים ו(ב) הם לא יודעים באיזו שפה לדבר איתם אם וכאשר יווצר מגע בין הצדדים.
כדאי להקשיב לנערים המזרחים המבוגרים יותר שמדברים על עתידם. בהמשך להבנה הכואבת של הילדים לגבי הדלתות הסגורות שמצפות להם בעתיד, הנערים מדברים על השירות הצבאי כדרך היחידה להיחלץ מהמבוי הסתום החברתי שבו הם נמצאים. “יסתכלו עלינו אחרת”, הם מדברים בערגה על האפשרות לשרת ביחידה צבאית מובחרת.
תמונת המראה של הנערים האלה, בסוג של סימטריה מחרידה, נמצאת בבתי הספר המיוחדים כמו עירוני א’, תיכון אלון ברמה”ש, בית ספר ליד”ה בירושלים. בניגוד ל”ילדי אמנון לוי”, מרבית מבוגריהם לא צריכים את הצבא על מנת לשפר את סיכויי החיים שלהם. להיפך – הסירוב לשרת בצבא עשוי לשרת בדיוק את התדמית הציבורית והפוליטית אליה הם חותרים. כך גם רבים מבני האליטה האשכנזית בישראל אשר העדיפו לעשות שירות לאומי בארגוני זכויות אדם על פני שירות צבאי, ואולי גם במהלך שירותם בארגון כזה או אחר הם הלכו להפגין נגד אותם נערים שרוצים כל-כך לשרת בצבא.
מה יש לשמאל הישראלי להגיד על התהום הפעורה הזו בין “נערי תיכון אלון” ל”נערי אמנון לוי”? אז ראשית, לפני מערכת הבחירות האחרונות גם מרצ וגם חד”ש התגאו בשיעורי ההצבעה הגבוהים למפלגותיהם בתיכונים דוגמת עירוני א’. יש להניח שמצבם בנתיבות הרבה פחות טוב. ושנית, מרצ וחד”ש לא אומרים כמעט כלום בנושא המזרחי-אשכנזי. בדקתי במצען של שתי המפלגות כפי שהוא מפורסם באתריהן, והמילה “אשכנזים” פשוט לא קיימת, ו”מזרחים” קיימת בצורה קלושה ומנותקת מהקשר רחב. כיבוש יש והרבה, הדרת נשים יש, צדק סביבתי יש. אולם בניגוד למרואיינים החכמים של אמנון לוי, ששמים את האצבע בדיוק על הגורמים שחוסמים אותם בחברה הישראלית, מרצ וחד”ש כלל לא מבינות או לא רוצות להבין, שבישראל קיים קשר בין מוצאם של ההורים לבין סיכויי החיים של ילדיהם.
אם כך, עלם החמודות הנבון אביחי חתוכה מקרית מלאכי ענה לכל החכמים ולכל השמאלנים על שאלת השאלות של הפוליטיקה בארץ: למה מזרחים לא מצביעים למפלגות שמאל? בגלל שהשמאל מדבר בשפה זרה להם. שפה של אשכנזים.
בואו לא נדבר על אפליה. בואו נדבר על פריבילגיות / גל לוי
לא באמת צריך לראות את השד של אמנון לוי. כבר מהפרומואים ברור למדי שנראה שם את מה שאנשים אומרים כאן כבר שנים ואף אחד לא רוצה לשמוע. אמנון לוי לא גילה דבר חדש, אלא אולי את עצמו. אבל מרגע שגילה את עצמו והבין שהוא לא “אמנון לוי” המותג הטלוויזיוני, הוא יוצא בסדרה שבסופו של דבר לא תרעיד את אמות הספים, ולא תגלה דבר למי שאינו רוצה לגלות דבר. את הסדרה הוא מכתיר במושג “שד עדתי”, וכצפוי, מרגע שכך נאמר, הוויכוח הציבורי יצטמצם לכדי דיון מטומטם בכמה בני תערובת יש במשפחתי המורחבת, ועל כך ש”הנה שוב באו המזרחים האלה עם האכלולי שתולי שלהם”. אז במקום לדבר על השד העדתי, בוא נדבר על מה שכל חורשי הרעה ודורשי הטובה לא ששים לדבר עליו. פ ר י ב י ל ג י ו ת.
פתאום קמו כל מיני “אשכנזיסטים” (וצר לי, אמנון לוי הוא אחד מהם) והחליטו לתקן את השד הזה. למחוק אותו, להחזיר אותו לבקבוק. להשתיק אותו. לפרק אותו ואולי אפילו להחליף אותו באפסנאות בשד מעודכן בן זמננו. עוזי ברעם מסביר למה עוד בימי אביו מושיע המזרחים, הכורדים האלה המשיכו לנשק מזוזות במקום ללכת שבי אחרי מי שרצו ורוצים בטובתם. ירון לונדון מעיז לשאול שאלות על דברים שהוא לא יודע רק כדי לסתום את הפה למי שנותן תשובות. ואמנון לוי, בהו-הא טלויזיוני של פריים-טיים רוצה לגלות לעולם את מה שכל מי שקרא סוציולוגיה ישראלית בשני העשורים האחרונים כבר מדקלם בעל-פה. אפילו חה”כ עדי קול, שעשתה מעשה אמיתי בעולם האמיתי והקימה את האוניברסיטה בעם, המירה את עולם המעשה בעולם של דימויים ריקים מתוכן. כן, וגם “החבר’ה של מרצ” שחושבים שהם רק רוצים בטובתם של כל מי שלא מוכנים להצביע עבורם. אז סבבה שכל דורשי הטובה האלה – או בעיני חורשי טובה – פתאום רוצים לעשות משהו ולהיפטר כבר מהחטוטרת הזו שהם אוהבים כל כך לכנות “השד העדתי”. אנחנו גם כבר יודעים שלרוב זה בעיקר חלק ממלאכת מירוק המצפון, ולא מתוך עניין אמיתי בגורלם של מי שאינם איתם. אבל כל זה כבר נאמר, אז כדאי לשים על השולחן את מה שצריך לומר במפורש – פ ר י ב י ל ג י ו ת.
ניקח אחד כמו ירון לונדון. עיתונאי, פובליציסט, איש רוח, קומדיאנט, שחקן (מחק את המיותר) הכותב מאמר כאילו היה אחרון הטוקבקיסטים. מתלהם, סותם פיות, ובעיקר לא מלומד במוצהר ובניגוד לכל שמץ של דימוי שיש לאדם הזה. נעמה קטיעי כתבה על פרשת ילדי תימן, והוא סותם את פיה בצרור שאלות (תמימות לכאורה, רק כאלה המבקשות הסבר) שהתשובות להן מצויות זה מכבר ברשות הרבים, ולא עליה החובה להמציא לו את התשובות, משל היה מורה בכיתה הדורש מתלמידתו לבוא מוכנה לשיעור.
ניקח גם את ההוא, עוזי ברעם. בתפקיד הסוציולוג. אתאיסט מושבע המתקשה להחביא את תמונת המצב הקשה שנפרסה לנגד עיניו אי אז בשכונת הבוכרים. כבר אז, “הציבור הליברלי החושב” לא הבין עם מי יש לו עסק, ואפילו כיום, ברעם מגלה את עיניו, “יש ציבור רחב מאוד, שאינו מקיים בהכרח מצוות, שחשוף לתרבות האינטרנט, ובכל זאת חש קירבה לדת. לכן הוא לא מסוגל להתחבר למה שמייצגים יאיר לפיד, יחימוביץ’, ציפי לבני וזהבה גלאון. לא בשל עמדותיהם החברתיות־מדיניות אלא בשל האתיאיזם הנושב מהם.” אחי, כמה הייתי שמח להזמין אותך לשיעור בסוציולוגיה, ולהסביר מהו שד, ואיך נראה שד עדתי. כן, לפעמים ג’ינג’י עם כוונות טובות.
אז מה אין לנו? דבר אחד קטן. רצון, נכונות, והבנה שאם מבקשים לתקן את הטעון תיקון מול הציבור הגדול של יוצאי ארצות ערב והמזרח, מה שנדרש הוא עמוק יותר ומשמעותי מבקשת סליחה פומבית או הכרה בעושר התרבותי המזרחי. מה שנדרש זה ויתור על הפריבילגיות. למשל, שירון לונדון יוותר על הפריבילגיה לשאול שאלות ובמקום זאת יישב ויקרא ויקשיב באמת, ולא ייתמם כאילו הוא היה “צלף בודד”. ושעוזי ברעם ידרוש ממפלגת העבודה, מהתנועה הקיבוצית ומההסתדרות להשיב למזרחים את מה שנגזל מהם אז, למשל, את שכר העבודה שהותיר אותם עניים בשולי הפיתוח הכלכלי על גבם. ושבמרצ יפסיקו להצליף בגבם של החרדים ויפעלו באמת על מנת להיחלץ כבר מהליברליזם האנכרוניסטי של האדם הלבן שהם ממשיכים לייצג. ואולי עדי קול, אם כבר היא בקטע של להרגיז את הדיקטטור, תדרוש משר החינוך שיפנה עכשיו ומיד את המשאבים המבוזבזים של מערכת החינוך לתיקון העוול החינוכי של שבעה עשורים בפריפריה הישראלית, היהודית והערבית, במקום לבלבל לנו את המוח עם רפורמות בבחינות הבגרות.
ועד שחורשי הטובה האלה יואילו לוותר ולו על בדל מהפריבילגיות שמעתירה עליהם המדינה, כדאי שהשד ימשיך להשתולל.
>> רכבת שדים: מקבץ רביעי: שלמה וזאנה, אור סיונוב ואלמוג בהר
>>רכבת שדים: מקבץ שלישי – נעמה קטיעי, אברהם הרן מוטחדה ויוס ברוך
>>רכבת שדים: מקבץ שני – רועי חסן, שלומי חתוכה ואיתמר טובי טהרלב


