שואה מאוחרת

“יאלי, הגיע לנו פתק מהשואה”. אמא שלי מהעבר השני של הקו, אי שם ב-2010, בפרץ שמחה שהפר את שגרת השיחות. הקשבתי בחצי אוזן, במעומעם הבנתי שהגיע איזשהו מכתב מאחד המשרדים הממשלתיים שמציע לה למלא את הטפסים המצורפים ולבדוק את זכאותה לפיצויים כניצולת שואה. לתומי חשבתי שמדובר באחד מאותם רגעים צבעוניים, אבסורדים וקצרים שתוקפים את משפחתנו אחת לכמה זמן, ומאפשרים לנו את המשך קיומנו על רצף חיינו החד-גוני. למעשה, היה זה חמורו בן מאה הגוונים של המשיח שעשה את דרכו לאטו ובביטחה לכיווננו. אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון, ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד.

בסוף 2008 חיו בישראל כ-234,000 ניצולי שואה, והתחזית ל-2014 עמדה על 154,000 ניצולים. אך למעשה חיים כיום במדינת ישראל כ-193,000 ניצולי שואה – כלומר, בין 40-25 אלף זוכים מאושרים התקבלו לשואה בשש השנים האחרונות.

חלק מהניצולים החדשים נכנסו תחת הקטגוריה של “חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי”ז-1957”. במסגרת ההסכמים בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה המערבית, ממשלת ישראל היא האחראית לפיצוי ניצולי השואה שעלו לישראל עד ל-5 באוקטובר 1953, ואין להם זיקה ישירה לגרמניה, והסדרה זו נעשתה באמצעות החוק האמור הקובע גמלה חודשית וסל הטבות. גובה הגמלה הרגילה עומד כיום לאחר תיקונים שונים שנעשו בחוק השנה על 2,200 שקלים. באופן זה יהודים מבולגריה, רומניה ולוב שהגיעו לארץ עד לתאריך הנקוב בחוק – כמו אמא שלי – יכלו להצטרף למעגל מקבלי קצבאות השואה.

בכנסת ה-18 פעלה מפלגת ישראל ביתנו במרץ להרחבת ההגדרה “ניצול שואה”. למעשה, ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לישראל ביתנו כלל תמיכה בחוק שעבר ב-2007 ומאז הוכנסו בו תיקונים – חוק ההטבות לניצולי שואה נזקקים. חוקים ותיקוני חוק חדשים שהוכנסו מ-2007 הרחיבו מאוד את האפשרות של עולי ברית המועצות לשעבר ושל יוצאי מזרח אירופה וצפון אפריקה להכלל תחת ההגדרה של ניצול שואה, ולזכות בסל הטבות המיועד לניצולים נזקקים, גם אם לא תמיד לגמלה חודשית. בין היתר כולל סל הטבות זה זכות לדיור ציבורי (כן, אותה סיעה שהצביעה נגד בניית דירות חדשות לדיור ציבורי היא גם זו שוידאה שקשישי העולים שיכולים להצטופף תחת קטגוריית השואה יזכו לדיור), גמלת השלמת הכנסה מוגדלת, מענקים חד-שנתיים, הנחות בתרופות, אפשרויות סיעוד מורחבות ועוד. כל ההטבות הללו ניתנו לכל מי שעתה הסתופפו תחת קטגוריית ניצולי השואה, ללא קשר לתאריך העלייה.

המהלך של ישראל ביתנו נתמך כל העת על ידי דעת קהל אוהדת שראתה בנטישת ניצולי השואה עדות לניוון מוסרי של המדינה, ובהגברת התמיכה בהם עדות לסולידריות חברתית. אלא שאת העברות הכספים לניצולי שואה יש לראות לא כהכרה מאוחרת של מדינת ישראל במעמדם של הניצולים החדשים, אלא בעיקר כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה. הניצולים החדשים הם פשוט קשישים, על פי רוב מיעוטי הכנסה, שלעת זיקנתם שפר עליהם מזלם והם זכו לקיצבת זיקנה מוגדלת או לסל הטבות מתחום הרווחה באמצעות מנגנון החיברות החזק ביותר בארץ – השואה.

מהלך זה הפוך למדיניות שאפיינה את ישראל ביחס לניצולי שואה בראשית ימיה. אחת העוולות הגדולות שעשתה המדינה כלפי ניצולי שואה הייתה, כפי שנכתב בדו”ח וועדת החקירה הממלכתית בראשות השופטת דורנר (2008), שהיא קיבלה בשמם, וללא התייעצות עימם, פיצויים קולקטיביים מגרמניה באמצעות הסכם השילומים, התחייבה להיות האחראית על הטיפול בהם, אך נקטה כלפיהם בגישה לעומתית וקימצה את ידה לאורך השנים. זאת ועוד, המדינה עשתה שימוש בכספי רכוש יהודי אבוד שהושגו באמצעות ועדת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה, לצרכים ציבוריים כלליים. כלומר, אם עד לפני כעשור המגמה הייתה להפוך את כספי פיצויי השואה לממלכתיים, המגמה כיום היא להפוך את השירותים הממלכתיים לסקטוריאליים באמצעות קריטריון הניצולות.

באמצעות תקציב חיצוני לא גדול המדינה הצליחה לחבר יחד כמה אינטרסים. לקשישים, מגיל שבעים ומעלה, לעתים קרובות מהמעמד הנמוך, התאפשר לבלות את שנות הזהב מעט פחות בעוני, ובתנאי שהם יהודים. מספר הניצולים שעד אז התדרדר במהירות החל להתייצב, ואפשר למערכות השונות המרוויחות מהמשך העברות הכספים לגזור בדרך את העמלות והמשרות הכרוכות בכך עוד עשור או שניים. ובאותו כסף ממש אפשר היה לחברת את העולים החדשים ואת יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם לתודעה חובקת כל שהשואה היא חבר נאמן, שרק בזכות השואה אנחנו כאן, היום, טיפונת מעל קו העוני. מעות שואה אלו מהוות גם שסתום בטחון למחאה חברתית רחבה ומקיפה יותר שכן כמה עשרות-אלפי קשישים, הקשורים במעגלים רחבים יותר, קיבלו רשת ביטחון יציבה יותר שהבטיחה שיהיו שמחים בחלקם ושוקטים.

ילדי ונכדי הניצולים החדשים ודאי ישמרו לשואה אמונים גם בדורות הבאים.

ד”ר יאלי השש היא היסטוריונית של עוני, מרצה למגדר והיסטוריה במוסדות שונים