עוטף עזה: גם לצבע אדום יש צבע

בעתות משבר, כשקירות היומיום והסדר הרגיל נופלים, כמו ברצח הזוועתי שביצע חמאס-דעאש ב-7 באוקטובר, נחשפים הבסיסים המעמדיים של ההרג, השכול, הארגון, ההגנה והבירוקרטיה של הצדדים המעורבים. במקרה זה נחשפה גם אוזלת היד של פוליטיקאים והפוליטיקה של "העם". בימים אלה נכשלה המדינה בהענקת הגנה, טיפול, מחסה וסיוע לתושבי עוטף עזה. כישלון עצום זה לא נעצר באירוע עצמו. ההיסטוריה העכשווית של הטיפול הלא-שוויוני בתושבי העוטף מצביעה על המשכיות הכישלון באופן ישיר ושאינו משתמע לשני פנים. זוועת סוכות באשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות שונה מזוועת סוכות בקיבוצים ובמושבים בעוטף עזה. אלה הן עובדות. זו אינה עמדה אלא הצהרה עובדתית. למרות הקושי והכאב באמירות אלה הן חייבות להיאמר.

פינוי

רשות החירום הלאומית (רח"ל) שבמשרד הביטחון החליטה לפנות את כל היישובים צמודי הגדר שנפגעו מהרצח של חמאס-דעאש. הם פונו והוחלט לשכנם באופן מאורגן במלונות באילת, בים המלח ובתל-אביב. המדינה משלמת את החשבון. תושבי שדרות ואולי מיעוט מתושבי אשקלון יקבלו "אפשרויות הפוגה" בלבד. תיתכן יציאה קצרה של קבוצות אוכלוסייה פגיעות במיוחד כגון קשישים, ילדים ובעלי צרכים מיוחדים. יציאת הפוגה זו תהיה למספר ימים בודד.

עד עתה תושבי אשקלון, שדרות, נתיבות ואופקים שעזבו את העיר מרצונם החופשי חייבים היו לשלם מכיסם עבור הוצאות הדרך וההארחה. אזרחים מערים אלה מדווחים כי לעיתים נתקלו בסירוב מבתי הארחה ומאזרחים רגילים. אלה פתחו את דלת ביתם ל"מפוני עוטף עזה" אך לא מוכנים לקבל באותו האופן את תושבי אשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות.

תושבי הקיבוצים, שעברו טראומה נוראה של רצח, התעללות, חטיפה, ואונס פונו על ידי צבא ההגנה לישראל. פינויים ואירוחם משולמים על ידי משרד הביטחון. את תושבי שדרות יחלו להוציא מהעיר באופן מאורגן ומסודר רק עתה. הטיפול הדיפרנציאלי באזרחי עוטף עזה מעלה את נושא המזרחיות למרות כמויות האלם הנכפות על העלאת הנושא לדיון. אי השוויון זועק לשמיים.

מענק מלחמה

בעוטף עזה כ-20 יישובים קטנים (קיבוצים ומושבים) ובהם זיקים, כרמיה, יד-מרדכי, ניר-עם, מפלסים, סעד, כפר-עזה, בארי, רעים, כיסופים, עין-השלושה, נירים, ניר-עוז, מגן, ישע, ניר-יצחק, סופה, חולית וכרם-שלום. בעוטף יש ארבע ערים גדולות (יחסית): אשקלון, שדרות, נתיבות ואופקים. שדרות קרובה לגבול ובמרחק כ-5 ק"מ, אופקים מרוחקת ממנו כ-30 ק"מ. נתיבות ואשקלון במרחק כ-20 ק"מ מגבול הרצועה.

הממשלה החליטה להקציב מענק מלחמה ליישובים צמודי הגדר בעוטף עזה. החל מיום ראשון 15 באוקטובר יוכלו תושבים בעוטף עזה להגיש בקשות לקבלת המענק. המענק בגובה 1000 שקלים לאדם ולא יותר מ-5000 למשפחה. למענק זכאים רק תושבים הגרים במרחק עד שבעה ק"מ מגבול עזה. יישובים כגון אשקלון, נתיבות ואופקים המרוחקים יותר לא ייכללו בתוכנית הסיוע הממשלתי. נכון לכתיבת שורות אלה העיר אשקלון ספגה כרבע מסך הטילים שנורו מעזה – כ-1200, והמספר עולה תדיר. רק ל-60% מתושבי אשקלון יש חדרים ממוגנים (ממ"ד), אך למרות זאת החליטה הממשלה הנוכחית כי שלוש הערים האלה לא יחושבו כחלק מהמאמץ הממשלתי לצורכי מענק המלחמה.

ראש עיריית שדרות הוא אלון דוידי. על פי דיווחים עיתונאיים הוא חבר מפלגת הליכוד. ראש עיריית אופקים – יצחק דנינו – גם הוא ליכודניק. ראש עיריית נתיבות מאז 1989 הוא יחיאל זוהר, חבר במפלגת הליכוד ראש עיריית אשקלון תומר גלאם עומד בראש רשימה הנקראת "אשקלון מאוחדת", רשימה שהיא צירוף של מפלגות "כולנו" ו"הליכוד".

הבחירות האחרונות

בארבע הערים הגדולות בעוטף חיים כרבע מיליון אזרחים ואזרחיות ישראלים: באשקלון כ-132 אלף תושבים, בשדרות 31 אלף, בנתיבות כמעט 50 אלף ובאופקים 36 אלף. בהנחה שרק מחצית מאוכלוסייה זו זכאית לבחור בבחירות לכנסת יש בערי העוטף שלושה, אולי ארבעה מנדטים של בוחרים. על פי תוצאות האמת של הבחירות לכנסה ה-25 של ועדת הבחירות המרכזית, 65% מהבוחרים באשקלון הצביעו לשלוש מפלגות המרכיבות את הממשלה הנוכחית (40% לליכוד, 13% לציונות הדתית ועוצמה יהודית, 12% לש"ס).

בשדרות בחרו 42% מכלל הבוחרים בליכוד, 12% בש"ס, 25% בציונות הדתית ובעוצמה יהודית. 8 מכל עשרה בוחרים בשדרות בחרו במפלגות הנמנות עם הממשלה הנוכחית. בנתיבות 90% מכלל הבוחרים לכנסת בנובמבר 2022 בחרו במפלגות המרכיבות את הממשלה (42 לש"ס, 27% לליכוד, %15 לציונות הדתית ועוצמה יהודית, 6% ליהדות התורה). בעיר אופקים 85% מכלל הבוחרים בחרו במפלגות המרכיבות את הממשלה (32% לליכוד, 23% לש"ס 15% לציונות הדתית ועוצמה יהודית, ו-15% ליהדות התורה). רוב מכריע של הבוחרים בערים אלה בחרו בממשלה הנוכחית. למרות עובדות אלה כאשר הממשלה שוקלת – אם היא שוקלת כלל – את מעמדן של ערים אלה כחלק מקו העימות הממשלה מגיעה למסקנה המוזרה שאזרחי ערים אלה אינם זכאים ליחס שווה המוענק לאזרחים אחרים בעוטף-עזה.

אשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות הן עיירות (תת) פיתוח שצמחו להיות ערים. הן עשו זאת למרות האבטלה, ההפגרה, ההסללה, אי השוויון והדיכוי של העבר. ערים אלה הן מקבץ של אינדיבידואלים ומשפחות – בעיקר אזרחים שהוריהם (ואולי הם) היגרו מארצות אסיה, צפון אפריקה, אתיופיה וממדינות חבר העמים. החיים בעיירות (תת) פיתוח אלה משקפים את מה שאני קורא לו: תנאי חיים של מזרחיות.

אינדיבידואלים חסרי איגוד

לאורך השנים לימדו את תושבי עיירות (תת) הפיתוח לראות את העולם אך ורק דרך אינטרס צר, פרטי ומשפחתי. תושבי מקומות אלה הם יחידים ומשפחות המופרדים ומבודלים לאורך דורות ליחידות גרעיניות קטנות ככל שניתן. עיירות (תת) הפיתוח הן קהילות של בודדים. כל ניסיון התארגנות עצמאי של אזרחים אלה תיוג מייד כ"שד עדתי" ועל כן נכתש עד דק כמרד בסדרי הטבע שהמדינה והחברה הישראלית יצרו. עיירות (תת) הפיתוח ניצבות בנפרד אל מול המציאות. כל עיר לבדה, לכשעצמה ובעצמה. מרכז השלטון המקומי מעולם לא היווה (למרות ההצהרות הפומפוזיות) גוף ייצוגי קולקטיבי של עיירות (תת) הפיתוח. מאז 1977 עיירות (תת) הפיתוח היוו מחסן בוחרים למפלגות הליכוד, הימין הדתי-לאומי והחרדי.

ליישובי העוטף ולערים בעוטף יש בתי ספר נפרדים. נגישות שונה למשאבים של אדמה, הון וכוח. מערכת ארגונית ופוליטית מבודלת. אמנם ערים אלה נחשבות כחלק מ"עוטף עזה" אך רקמת חייהם שונה לחלוטין. גרים אחד ליד השני אבל לא אחד עם השני.

לעומת עיירות (תת) הפיתוח שהוקמו בכוונה ומהוות במתכוון שק של תפוחי אדמה, הקיבוץ והמושב הוקמו על בסיס ארגוני קולקטיבי. הקיבוץ והמושב קיבלו סיוע מסיבי של מוסדות היישוב לפני קום המדינה ושל המדינה מאז הקמתה. סיוע זה ניתן לצורך הקמת מפעל חברתי וכלכלי משותף. הקיבוצים הם תוצר של פעולה שיתופית זו. קיבוצים הם קהילה של קהילות. כיום – ולמרות השינויים הרדיקליים – קיבוצים עדיין מהווים קהילה אנושית עם אינטרסים קולקטיביים מגובשים. בנוסף, לקיבוצים יש שיוך ארגוני כללי, לאומי. הקיבוצים הם חלק מרקמת חייו של הקיבוץ הארצי, של התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם) ושל התנועה הקיבוצית.

זוועת סוכות מה-7 באוקטובר פגשה את המבנה החברתי של עוטף עזה כפי שהוא. התברר כי יוצאים ממלחמות כפי שנכנסים אליהן. מי שהיה מאורגן ממשיך ומשתמש ביתרונות של ארגונו החברתי, המסייעים בהתמודדות עם הטרגדיה והקטסטרופה שהנחיתו פעילי חמאס-דעאש על האזור. מי שלא היה מאורגן נשאר לא מאורגן. כאן משתקפת בבירור בעיית אזרחותם הלא-שוויונית של תושבי עוטף עזה ומתחדד תפקידה של המדינה בהנגשת הרווחה החברתית בעיקר לתושבי הערים בעוטף.

האם הזמן מתאים לדבר על מזרחיות?

אי-שוויון (עוני ועושר) לא נעלם כאשר אנשים נתונים תחת התקפה רצחנית, או נרתמים למשימת הצלה, סיוע ושיקום. אי-שוויון הוא המצע שעליו מתנהלים החיים. על כן אפשר לומר בביטחון מלא כי תושבי היישובים בעוטף עזה חוו את ההתקפה באופן שונה. אין שום סיבה שאמירה זו תיתפס כהצגת צלם בהיכל. זו אמירה עובדתית. רבים אומרים שזה לא הזמן הנכון לדבר על "זה". כוונתם היא שאין זה הזמן לדבר על מזרחיות. מסתבר שאינטרסים קולקטיביים של מזרחים ומזרחיות תמיד מפלגים את השקט התעשייתי של הסדר הקיים. אין אף פעם "זמן טוב" לדבר על מזרחיות (ואשכנזיות).

מזרחיות היא קוץ מכאיב בצידה של החברה הישראלית. בדיוק בגלל סיבה זו לא רוצים לדבר על מזרחיות גם עכשיו. אבל זו בעיית יסוד נאלמת של החברה הישראלית. השתיקה מאונס, כבדת המשקל ובת עשרות השנים אשר מסרבת לדון באינטרסים של מזרחיות, היא אשר הרתה את מבנה הכוח שנקרא "מנהלי מעברות" פוליטיים. ניהול מעברה הוא פוליטיקה ישנה עם זקן ארוך. ניהול מעברות החל מייד עם הגעת יהודים לא-אירופאים לישראל. קהילות אלה היו יעד לשליטה ומניפולציה. תמיד. צריך היה לעשות עליהם אי-שוויון אך אסור היה לדבר את אי-השוויון "הזה" כאופן הפעולה של מוסדות הציונות והמדינה. "ניהול המעברה" נטוע וצומח מכזב מדינתי מאורגן זה. מבחינה זו פוליטיקה של ניהול מעברה היא חלק מהבגידה של הפוליטיקה הישראלית באזרחים שהוריהם וסביהם היגרו מארצות לא-אירופאיות.

ד"ר שרון שטרית (פסיכואנליטיקאית ומטפלת מצוות מתנדב) מדווחת על שיחה שהייתה לה עם ראש העיר אופקים יצחק דנינו. היא פנתה אליו בבקשה להאריך את שהותם של חלק מתושביו במקומות בטוחים מחוץ לעיר. מבחינתו "הם יכולים לחזור. העיר בטוחה". "הם סובלים" ענתה לו שטרית. "את חצופה", הוא השיב.

איך אנו אמורים לקבל את הדיווחים החוזרים ונשנים על אודות היחס השונה שמקבלים תושבי אשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות מרשויות המדינה, ממשרד הביטחון, מצבא ההגנה לישראל? האם זהו שיח עדתי או שיח של אי-שוויון? כיצד יש להתייחס אל התמיכה המסיבית של תושבי הערים בעוטף עזה בממשלת הימין מול הבגידה הקבועה של ממשלה זו בבוחריה מערים אלה? מה יש לומר על ראשי הערים שלא נשמעת מהם שום דרישה של ממש לשינוי יחסה של המדינה כלפי האזרחים הגרים בערים שהם מנהלים?

לא צריך להיות בליבו של אדם דבר נגד הסיוע והעזרה בשיקום שמקבלים אזרחים המתגוררים בקיבוצים שבעוטף עזה. ההפך הוא הנכון. אך מתברר שוב שהמדינה לא מיישמת חוקים שוויוניים לגבי כל אזרחיה, גם אלה היהודים. לו הייתה כאן מדינה רווחה אוניברסלית הייתה החובה מוטלת עליה לטפל באזרחיה באופן שווה ועל פי חוק. אין זה המצב בישראל.

במדינת רווחה אוניברסלית יצטרכו ליישם שני סוגים של מדיניות חברתית: הראשון הוא להעניק מעמד אזרחות שווה לפלסטינים אזרחי ישראל. השני הוא לחסל את המעמד המיוחד של היהדות במדינה, כלומר לפגוע במעמד הפריבילגי של הרבנות ושל אנשים דתיים בישראל. רוב היהודים – גם אלה המתגוררים בערים שבעוטף עזה – מתנגדים לשינויים אלה במדיניות ציבורית.

ככה יוצא שבאופן מבני, המדינה "היהודית והדמוקרטית" ולבטח "המדינה היהודית" תמשיך לדפוק את המזרחיות כישות חברתית, תרבותית וכמובן מעמדית. ש"ס לעולם לא תוותר על הזכות שלה לחלק כסף לעניים דרך בתי תמחוי וארגונים של גמילות חסדים (הכסף בא מהמדינה).

אחר כך אפשר לקנות אתרוג ב-5000. שקל. אהה… שכחתי אנחנו עכשיו במלחמה אסור לדבר על נושאים מפלגים. עכשיו זה לא הזמן לדבר על מזרחיות. זהו הזמן לעשות בני אדם למזרחים. כמו שעושים באשקלון, שדרות, אופקים ונתיבות.