שומרים על הטהרה הלאומית

בסוף השבוע הזה קיבלנו תזכורת מטרידה לקשר שבין לאומנות להומופוביה. כמה שעות אחרי פיגוע הדקירה שביצע (שוב) ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים, בו נפצעה באורח אנוש בת 16, נרצח הפעוט עלי סעד דוואבשה ומשפחתו נפצעה אנושות בהצתת ביתם בכפר דומא על ידי מתנחלים.

בחברה החרדית וגם בחברה הציונית דתית מיהרו להתנער ממבצעי הפיגועים האלה, ולמסגר אותם כ”משוגעים”, כחיצוניים לקהילה. אין ספק, מי שביצע את המעשים הללו יש בו מהשיגעון; אך לא פחות חשוב להבין את הקרקע שעליה צומחים העשבים השוטים, כי גם עשבים שוטים לא יכולים לצמוח ללא סביבה תומכת.

כבר לפני שש שנים כשנתפס המחבל יעקב טייטל, התבהר הקשר בין “חיסול ערבים” ו”חיסול הומואים”. טייטל הואשם ברצח שני פלסטינים, בניסיון פגיעה ביהודים משיחיים, בתמיכה ברצח בברנוער (היום לפני שש שנים) ובקריאה לפגוע ב”סדומאים” שצועדים במצעד הגאווה. כדי להבין את הקשר בין המטרות השונות שסימן טייטל, מספיק לעיין בדברים שפורסמו כמה שנים לפני כן בעלון יש”ע:

חובה עלינו להילחם בביזוי הרוחני שממנו גם עלולה לנבוע היחלשות אחיזתנו בארץ. ‘מצעד הגאווה’ הוא ביטוי לרעידת אדמה… חוט אחד שזור בין חובתנו לעסוק בפיתוח ההתיישבות לחובתנו למחות בעוצמה כנגד התועבה.

הערבים שמאיימים על “הקשר הרוחני שבין העם ואדמתו” ואנשי הקהילה הגאה שמאיימים על “הקשר הטהור של ברית הנישואים” – כל אלה נתפסים כמי שמאיימים על “טהרת העם” ועל הקשר שבין העם ואדמתו, ולכן מעכבים את הגאולה.

אך בואו לא נעשה לעצמנו חיים קלים – הבעיה היא בשום פנים ואופן לא “הדת”. היו אלה דווקא אידיאולוגיות חילוניות שביססו את “טוהר הדם” שבשמן בוצעו הפשעים הרצחניים ביותר בהיסטוריה המודרנית. אין זה מקרה שההסתה הרצחנית הזו מגיעה דווקא משוליה של הציונות הדתית, ולא מהקהילה החרדית או מהמסורתיות המזרחית. הציונות הדתית מבית מדרשו של הרב קוק ז”ל, שהלאימה את הדת והפכה אותה לאידיאולוגיה, היא זו שמבססת את ה”טהרה הלאומית” כערך שעומד בפני עצמו, מנותק מהחיים עצמם ועדיף עליהם.

אפשר להמשיך במכבסת המילים – פשע שנאה או “תג מחיר”, אבל האמת היא שמדובר בפיגועים לכל דבר שמאחוריהם עומדת אידיאולוגיה רצחנית שמבקשת לטהר את הקיום היהודי במדינת ישראל.

החיים אינם טהורים, ולא צריכים להיות כאלה.