שושלות ושוליות באקדמיה הישראלית

ההוויה האוניברסיטאית השגורה היא אנטיתזה לשבירת מעמדות, לנטילת אחריות ציבורית ולחדווה יצירתית. לפרקטיקות היומיומיות של אקדמאים יש אפקט מצטבר של אנטי-סולידריות כתוצאה מהתחרות הקשה ביניהם והדרישה לייצור בלתי פוסק של ״ידע״, קרי פרסומים. אקדמאים חיים תחת לחץ פסיכולוגי עצום ובלתי פוסק. התמוטטויות נפשיות ודיכאונות הן תופעות כרוניות כי לרבים מהם אין בטחון תעסוקתי. הם דואגים מה יהיה איתם בסמסטר הבא, מקוששים עוד חלקיקי משרות, עוד פירורי מלגה, מכינים הגשה לעוד ג׳וב או פוסט-דוק, או מקדמים ״פרויקטים״, פעמים רבות פרויקטים מקבילים למעסיקים שונים באקדמיה.

האקדמיה, כפי שטען ערן חכים, משמרת גם בתנאים אלה אידיאולוגיה גילדאית פטריארכלית, כאילו המוסד עדיין מתנהל במתכונת ימי הביניים. לפי האידיאולוגיה הזאת, ״פרחי אקדמיה״ הם שוליות של בכירים ועליהם לשמור להם נאמנות על מנת לטפס בהיררכיה עד לזכייתם בגביע הקדוש: משרה עם קביעות. למרות שעולם הקביעות דה-פקטו מחוסל בעידן הניאוליברלי, עדיין, המכונים ״זוטרים״ או ״מועסקים מבחוץ״ או במונח המכובס ״עמיתי הוראה״, נדרשים להתנהל כאילו הם במסלול חניכה – למרות שסיכוייהם לקבל משרה לא גבוהים בלשון המעטה. אי השוויון ויחסי המרות באקדמיה מועצמים כל כך, בדיוק כי הם מוכחשים בכזאת עוצמה.

אקדמיה ניאוליברלית כל הזמן מייצרת תצורות ביזנטיות של העסקה פוגענית שמחריפות את אי השוויון והן כר פורה לתרבות הניצול. זה מה שכותבת באתר “פוליטיקלי קוראת” ד״ר יאלי השש על רקע התפטרותה מכת הגלים מהתוכנית למגדר באוניברסיטת תל אביב, שרשימת המועמדים שלה לתקן לא כללה אוכלוסיות מודרות באקדמיה: ״כל הזמן רוצים לקנות את הידע שלנו בזול. וזה סחר חליפין מאד מאד לא הוגן. אנחנו צריכות להגיד את זה, הידע שלנו הוא יקר – עלה לנו הרבה לייצר אותו. זה ידוע שהאוניברסיטה היא מוסד פיאודלי – כל אחד יגיד לך, את צריכה פטרון. לגברים יש יותר פטרונים מלנשים ולנשים אשכנזיות יש יותר מאשר לכל אישה אחרת. יחסים של פטרונות זה יחסים שדורשים צייתנות ואם מלכתחילה את מגיעה עם ידע שמיוצר תוך כדי מאבק, צייתנות זה לא הצד החזק שלך”.

האכזבה המרה שחוותה יאלי במובנים רבים דומה לזו של אין ספור מועסקיםות באקדמיה שממש צריך אותם אבל לא צריך ״לספור״ אותם. היא הכלל, לא החריג, כי ידוע שגם צייתנות לא תמיד עוזרת. אין אוניברסיטה שלא נשענת על שוליות הבכירים ושלא מרוויחה מניצולם.

ובכל זאת, כשיאלי אומרת ״הידע שלנו״ היא מציפה את הדרת הנשים המזרחיות, האוכלוסיה הכי פחות מיוצגת באקדמיה הישראלית, באומץ ראוי לשבח. זכורה לי עדיין האמונה הנאיבית שלנו בשנות התשעים במהפכה המזרחית הממשמשת ובאה באקדמיה. תיארה אותה יפה כל כך בת דורי יונית נעמן: ״היינו משוכנעות שההתרחבות של דריסת הרגל המזרחית באוניברסיטה היא אך ורק שאלה של זמן״ (מתוך מאמרה בספר קשת של דעות). בגיל עשרים ומשהו לא האמנו שההתפרצות של אנרגיות ואידאות ביקורתיות שהתחוללה סביבנו, שבמסגרתה קראנו מחקרים מאלפים על מזרחים ושהעניקה לנו דמויות מופת באקדמיה שהערצנו כסטודנטיות, לא תקרא תיגר על מנגנוני הכוח ולא תשנה באופן דרמטי את המציאות. ישראל על אפה וחמתה היא חברה מאד מגוונת, שחוקרי חברה היו מכנים ״super diverse״. אבל מסתבר ששום ידע ביקורתי על החברה הישראלית וההיררכיות הגזעיות שלה לא יעזור. האוניברסיטה היתה ונשארה ״לבנה״.

אז נכון שיש יותר מזרחים בסגל האקדמי במכללות, אך מוסדות אלה נתפסים כבתי חרושת להוראה (שאיננה נחשבת קריטריון ל״מצוינות״), הידע המיוצר בהן ״פחות נחשב״ והמעמד והתנאים של סגל המכללות נחותים באופן דרמטי מאלה של האוניברסיטאות, נושא למאבק עיקש וצודק מאין כמוהו של עובדי המכללות בחודשים האחרונים. מה שברור זה, שלכל רשימת מועמדים גנרית לתקן באוניברסיטה יש גנאולוגיה, שאיננה מתחילה לא בפרסום התקן ולא בתהליך המיון עצמו, נאמן ל״שיפוט אובייקטיבי״ ככל שיהיה. אם נסתכל על זה לא מהכיוון של הדרה אלא מהכיוון ההפוך, האוניברסיטה הישראלית (כמו שדות אחרים) היא מעוזם של שושלות אקדמיות, בנים ובנות ״ממשיכים״ שמוסללים לתקן אוניברסיטאי. ללא שום ספק, בלי טיפה ציניות כאן, קולגות, חלקם חברים וחברות קרובים שלנו, מתקבלים לעבודה רק לאחר שעברו מסלול ייסורים מפרך וקשה והוכיחו את עצמם לפי כללי המשחק. אך עובדה זו רק מבהירה שאין באקדמיה הישראלית כלל מודעות לחסמים האימתניים העומדים בפני אוכלוסיות ״דור ראשון״ באקדמיה שבחרו במסלול ההתאבדותי הזה, אין מודעות לערך המוסף של השילוב שלהן הן מבחינת ייצור ידע והן מבחינת התרומה הסגולית של אוכלוסיות, שבדרך כלל מודרות, לחשיבה שמאתגרת את הנורמטיבי והמקובל, מה שאקדמיה אמורה לעשות.

החברה הישראלית, בעיקר בעידן נתניהו, כפי שלימדה אותנו שושנה גבאי, למדה להעריץ שושלות בכלל, ושושלות של הגן היהודי-אשכנזי בפרט, כך שלהיות חלק משושלת בעמדות מפתח, גם באקדמיה, נתפס כעניין טבעי, שאינו אמור לעורר כל אי נוחות או תמיהה, להיפך. זכור לי פוסט קורע מצחוק מהתקופה האחרונה של אקדמאי (אשכנזי) שהתרברב שקל לו לפרסם מאמרים ושהוא לא מבין מה הבעיה, ולראיה, מאמרים חדשים של אביו המנוח, הפרופסור בעל המוניטין, ממשיכים להתפרסם גם לאחר מותו, ״מהקבר״ מה שנקרא.

בדיוק לפני שנה אירחנו ב״אקדמיה לשוויון״ את גיא גלטנר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אמסטרדם שמוביל מאבק במסגרת תנועת ה״קוד הפתוח״ נגד תעשיית הפרסומים האקדמאיים הגלובלית, המסחרית, הנצלנית והמושחתת עד היסוד. במסגרת הארגון, אנו מעלים באופן שיטתי מודעות לביקורת על אקדמיה ניאוליברלית, ולביקורת הנשמעת בכל העולם על האובייקטיביות כביכול של מדדי הפרסומים, שמנוונים את תהליך ייצור הידע האקדמי, והופכים את האוניברסיטה למפעל ממחזר, מודל לבינוניות וקונפורמיזם, דווקא בגלל אותם ״קריטריונים קשיחים״ לקבלת תקן.

כארגון חברים שמסייע בקידום אוכלוסיות דור ראשון ואחד מעקרונותיו הוא גיוון באקדמיה ומאבק באי-שוויון, אין לנו ספק שבתרבות הפיאודלית-ניאוליברלית באקדמיה, המציאות שיאלי השש חברתנו מתארת רלוונטית לאופן שבו מתנהלים רוב התהליכים ברוב ועדות המינויים, והתוצאה היא שברוב המכריע של המחלקות והחוגים המבוססים, אין ייצוג ללא אשכנזים/ות, קווירים, ערבים/ות, וא/נשים עם מוגבלות. אנו מחויבות לקדם העדפה לאוכלוסיות אלה ועדיין מאמינות באפשרות שיש וצריכה להיות אוניברסיטה אחרת. אנו קוראים לכל מי שהעניין בנפשו/ה להצטרף אלינו.

למאמרים נוספים על השכלה גבוהה