שפה ענייה, עוני השפה, תופעת בובליל ודיכוי

יוסף בובליל הוא גילוי רק למי שרצה להיות מופתע. יוסף בובליל לבטח אינו גילוי לרוב האנשים החיים את חייהם כפי שבובליל מנסח אותם. וזהו רוב מניינו של הציבור הישראלי. אלה שאינם מדברים כמו בובליל, יודעים על קיומו ונתקלים בו בצבא, במוסך, בעבודה, ברחוב ובחנות, הוא נמצא בשולי היומיום שלהם. שוליותם היא הבסיס עליו ניבנתה ה”תגלית” ובו מושקע ה”גילוי”. שוליות קיומם של יוסף בובליל ועינב ביתו העניק למארגני תחרות “האח הגדול” יתרון עצום. יתרון זה בא לידי ביטוי בעובדה שיוסף ועינב בובליל אינם מודעים עדיין לעובדת היותם “תגלית” עבור חלקים מסויימים של החברה הישראלית. הם משחקים את “עצמם” עד כמה ש”עצמם” יכול להיות תיאור נכון לחיים בחלון ראווה (לאומי). את יתרון חוסר המודעות הזמני הזה, מנצלים באופן מלא הבעלים של תוכנית “האח הגדול”. בובליל וביתו עינב “נתגלו והתגלו” על ידי התוכנית. “גילויים” הביא, מביא ויביא למארגני “האח הגדול” כסף רב. מבחינת הצופים/ת “הגילוי” עצמו מסתכם בכך שמבלי משים הפך יוסף בובליל מאדם פרטי לסמל חברתי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

כ”תגלית” יוסף בובליל הוא אוצר בלום למפיקי “האח הגדול”. מארגני התוכנית הצליחו להכניס את יוסף בובליל לבתים רבים ולהפכו, דרך הסגידה הישראלית לטלויזיה, ל”אקזוטי” ולמיוחד, ואת שפתו הענייה והגדרותיו הגסות לשפת התייחסות. תוך פרק זמן קצר להדהים, הפך בובליל לבן-בית אינטימי בבתים ישראלים רבים. התנהגותו האקזוטית, הישירות של ביטוייו, והגסות של הליכותיו הפכו אותו למוקד צפייה טלויזיוני. נוסחת ההצלחה של “הגילוי” קשורה לכך שיוסף בובליל משחק את עצמו באופן מלא, הוא “אומר ועושה את מה שאחרים רק חושבים” ועל ידי כך תורם ישירות להפיכתו לסמל חברתי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

אבל מהם הדברים ביוסף בובליל האדם, אשר הפכו אותו לאקזוטי? מה בביטוייו עשוי להסביר את הצלחתו הכבירה? מדוע אין הליכותיו הגסות ושפתו הענייה (הציורית) נתפסים כקריקטורה כפי שהיו לפני “הגילוי” הטלוויזיוני? ברור הוא כי הטרנספורמציה חלה כפועל יוצא של כוחה העצום של הטלויזיה. בקיצור, יש לשאול, כיצד הפך יוסף בובליל לתופעת בובליל? או בלשון אחרת, מה בובליל מסמל? ועבור מי הוא מסמל מה?

עם השינוי הדרמטי מאינדיוידואל לתופעה, התרחש דבר מה נוסף, פחות ישיר אבל בעל משמעות מקיפה יותר. מה שקרה הוא שתופעת בובליל מעניקה הסבר, צידוק ולגיטימציה לאי-השוויון הישראלי. ייצוגו של אי-השוויון הישראלי על ידי תופעת בובליל הפך את אי-השוויון לפצצת נפל. הסכנה העלולה להילוות להצגתו של אי-השוויון החברתי מנוטרלת על ידי בוליל עצמו. דבריו והתנהגותו של יוסף בובליל האדם, הופכים את קערת האחריות החברתית על פיה. באמצעות הופעתו כסמל ב”אח הגדול” הפך בובליל לאחראי הבלבדי לגורלו. שפתו המתגלגלת והקריקטוריסטית והתנהגותו הגסה נזקפים לחובתו, ולחובתו בלבד. אך יחד עם שינוי רדיקלי זה, הפכה גם תוכנית “האח הגדול”, מתוכנית טלויויזיה זולה המתמודדת על רייטינג וכסף, לתוכנית אידאולוגית של הצדקת ושימור אי-השוויון הישראלי. תופעת בובליל, כאקזוטיקה ישראלית, מעקרת ומנטרלת את הסכנות הטמונות באי-השוויון הישראלי. התערובת של פחד וחשש מאי-השוויון החברתי מתפוגגים עם העברת האחריות עליהם לבובליל ודומיו. זהו סוד ההצלחה של תופעת בובליל ב”אח הגדול”. אך זהו גם המשקל האידאולוגי ומעוות המציאות של התוכנית.

מבחינה זו, עשו מארגני “האח הגדול” לאי-השוויון הישראלי מה שעשתה הטלויזיה האמריקאית למלחמת וייטנאם. באמצעות הטלויזיה הוכנסה מלחמת וייטנאם לכל בית אמריקאי, כל יום וכל היום. אי אפשר היה להתעלם ממנה יותר. בתגובות למלחמת וייטנאם ניתן היה לזהות כעס, זעם, סלידה, תמיכה, זעזוע, רחמים וגם הבנה שהביאה, עם הזמן, לשינוי פוליטי בארצות הברית. בישראל החלו להגיב לתופעת בובליל רק לאחר הפירסום הטלויזיוני. בתגובות לתופעת בובליל ניתן כיום לזהות תמיכה, כעס, התרסה, זדון, רוע, התחסדות, אלימות וגם ניצנוצים של הבנה פוליטית. אנו עדיין בתחילת התהליך.

בעבורי, תופעת בובליל הוא בעיקר מפח-נפש מלווה בכעס. מראים לי אדם הנקרא יוסף בובליל בטלויזיה ולוחשים  לי כי זהו הביטוי האמיתי – האותנטי – של אלה הנקראים “מזרחים” בישראל. אני, דרך אגב, לא פגשתי מעולם ולא הכרתי “מזרחים”. אומרים לי, למעשה צועקים לי ובראש חוצות כי תופעת בובליל זה אני. יותר מכך, אומרים לי שמשאלתי, הנה היא מתגשמת לנגד עיני. מראים לי את יוסף בובליל בטלויזיה ואומרים לי: “זו ישראל האמיתית, זו ישראל העממית כמות שהיא – בלי כחל וסרק, בלי איפור והתייפייפות, הנה היא (אתה): ישירה, ובאופן בלתי אמצעי”. רצית את “זה”? עכשו קיבלת את “זה”! עכשו תשתוק! בנוסף אומרים לי, אם כי רק במרומז, שאם אני מדבר כנגד תופעת בובליל אני בהכרח וחייב להיות “משתכנז.” בובליל זה “ישראל שלך” אומרים לי בשמחה לאיד. ואני אמור להיות ישראל הזו. פעם “ישראל זה אני” היה משהו אחר. פעם (1982) הייתה ההכרזה הזו: “ישראל זה אני” אמירה של התרסה, של מיאוס בקיים מלווה בכעס בונה. היה זה הכתם שהותז על הצהרת העצמאות של מדינת ישראל (ראו עבודתו הגרפית המשובחת של פרוספר בן-הרוש).

כך אומרים לי מארגני “האח הגדול”, בעודם צוחקים כל הדרך אל הבנק ואל חיי העושר בשכונתם שבה הם מתגוררים מבלי שאפילו בובליל אחד יפריע את מנוחתם. אני יודע שבי יש הרבה מבובליל אבל, בתופעת בובליל שמראים בטלויזיה יש מעט ממני. על כן, אני חווה מפח-נפש וכעס. פעם נוספת אומרים לי מי אני. לא מאפשרים לי לומר כי בובליל של היום ועכשו – הוא כמו סאלח שאבתי של האתמול והעבר – ושניהם לא היו ואינם אני. את תופעת בובליל המציאו ב”אח הגדול”. את סאלח שאבתי המציא אפרים קישון. שניהם הם המצאה של בעל המאה שהוא בעל הדעה הכמעט יחיד כאן. אלא שתופעת בובליל היא זדונית, חורשת מדון ומסוכנת הרבה יותר. סאלח שאבתי היה תם ותמים לעומת תופעת בובליל של “האח הגדול”. כאן הקורבן בונה את המזבח ומחדד את הסכין לשחיטת עצמו. סאלח של קישון היה אדם שהיה בו ונותר בו כבוד אנושי למכביר.

לו היו שואלים את תושבי האי שאליו הגיע קולומבוס בטעות, בעת מסעו המערבי לגילוייה של הודו “המזרחית”, מה הם חושבים על טענתו של קולומבוס כי היה זה הוא שגילה אותם, לבטח הם לא היו מצליחים להבין או לרדת לעומק פישרה של השאלה. האמת היא – אם נעצור לרגע – כי תופעת ה”גילוי” היא טענה מוזרה. בעבור תושבי האי, הם וחייהם היו המציאות. מציאות יומיומית ללא גילוי או התגלות. כיום, כבר אי אפשר לשאול אותם. הם הושמדו. עד האחרון שבהם. כולם מתו ומזמן. אבל נניח שהיינו יכולים להתחקות אחר רגשותיהם ותחושותיהם ברגע שהם ראו את האוניות של קולמבוס מתקרבות לחופו של האי שהיה ביתם. על מה הם חשבו אז? באיזה שפה הם דיברו את ההופעה ההיא של האוניות הגדולות? אולי קולמבוס ואוניותיו היו הגילוי ולא להיפך. אבל, אין כבר את מי לשאול. הם אינם.

“האח הגדול” הוא קולומבוס הישראלי. הוא קולמבוס הגדול המגלה את יוסף בובליל מאשקלון. “האח הגדול” מגלה את תופעת בובליל רק לאלה שלא רצו לדעת שבישראל קיימים רבים כמו יוסף בובליל וביתו עינב במקומות רבים. קולומבוס הישראלי גילה את האי “היספניולה” כפי שבובליל וביתו עינב התגלו “באשקלון”. הם התגלו “במקרה” ו”בטעות”. הגילוי הגדול של תופעת בובליל הוא רק למי שלא רצה לראות או לשמוע שיש אנשים החיים במקומות כמו אשקלון, חולון, חצור הגלילית וניתן למצוא את המקומות האלה על מפת ישראל. והחשוב מכל, במקומות אלה, אנשים צופים ב”אח הגדול” ובוחנים את החברה הישראלית, חלקם גם רואים את מערומיה של תופעת בובליל ואת עיוותיו של אי-השוויון הישראלי.

כפי ששמעתי ידיד של ידיד מספר על התשובה שהוא נתן לביתו בת ה-12 לאחר שהיא צפתה בביתה בתוכנית “האח הגדול”. שם, ואז היא התוודעה לקיומו של יוסף בובליל האדם. אחוזי הצפייה הגבוהים בתוכנית “האח הגדול”, והדיון הציבורי שהתפתח, הפך את יוסף בובליל לתופעה חברתית. על כן, גם הבת הפכה מודעת לקיומו, ומכאן גם באה השאלה שהיא שאלה את אביה: “אבא” היא שאלה “האם אנחנו חיים בבועה?” התבהר לה כי קיומה של תופעת בובליל נפרדת לגמרי מקיומה שלה. תופעת בובליל אינה ולא יכולה להיות חלק מעולמה. וכך, בהרף עין ובשבריר של זמן, הפכה בת ה-12, מודעת למעמדה ולמיקומה החברתי. האב והבת הללו גרים במרכז הארץ (שם המקום קיים והוא שמור), והאב הוא מנכ”ל של חברה כלכלית כלשהי. האב, שהיה מופתע מעומק השאלה של ביתו, ענה בחיוב. “כן אנחנו חיים בבועה” אמר. הוא הוסיף ואמר שסיכוייו לפגוש בבובליל ובשכמותו בחיים הם אפסיים. לגבי האפשרות שאי-פעם הוא יגיע לעיירת-פיתוח הוא ענה: “אני? לעיירת פיתוח? מה יש לי לעשות שם? זה מעבר לאופק של חיי”.

כך מדי פעם, בלי משים, עולה, נחשף ומתגלה עומקו התהומי של אי-השוויון הישראלי. זהו אי-השוויון של כסף, מוצא, מין ומיניות וכמובן דת ולאום. אבל, אי-שוויון הוא מושג מופשט שאקדמאים ואינטלקטואלים דנים בו בכובד ראש. אי-השוויון ברמת היומיום הוא בעיקר תחושה של העדר כבוד, של בושה, של הלבנת פנים ברבים, של התחוורותו האכזרית של גבול אפשרויותיך המוגבלות. לעיתים קרובות, תחושת היעדר הכבוד מתממשת ומתהפכת להתנהגות גסת רוח ובוטה. “למה מי אתה?” ו”אני לא עושה להם חשבון” ו”שילכו כולם להזדיין” הם משפטים אופיינים למצב רוח שכזה.

כל אחד ואחת (בישראל או בכל מקום אחר) יודעים, ובאופן מיידי, (כפי שלמדה מהר מאוד הילדה מלמעלה) מי שייך לאן, ואיך לשייך כמעט כל אדם שהם פוגשים למעמד, אתניות, דתיות, מיניות וכמובן לאומיות (האם הוא יהודי או ערבי?). לכל שיוך שכזה, יש מחיר במדור ההבחנות שאנו עושים. האם “לנו” הוא או “לא לנו”, ואולי “לצרנו”. במפגש הישיר עם אנשים (ועם אי-השוויון המיוצג דרכם ובהם ושהם מייצגים) כולנו יודעים, כמעט באופן אינסטנקטיבי, “מי נגד מי” ו”מי נמצא איפה” במפה החברתית סביבנו. אנחנו חיות חברתיות מתוחכמות ביותר.

מפגש שכזה עם אי-השוויון עלול להתרחש בפינת רחוב, בעת מפגש לא מתוכנן עם קבצנית, או נרקומן, או עם שיכור, או עם מבקשי נדבות בצומת כבישים – הרוחצים את ידיהם ממים מבקבוק פלסטיק שהביאו, ומאכילים את ילדתם לחם משקית פלסטיק, כל זאת על אי-תנועה על אחד הכבישים הרבים ברחבי ישראל. מאחר וילדים זה שמחה אנחנו נותנים להם מעות קטנות כצדקה, מדי פעם. אם אנחנו במצב רוח מתאים, אנחנו, אולי, מרחמים עליהם. בעודנו אפופים, מוגנים, מכוסים ומעוטרים במכונית “שלנו”. אפילו אם אנו נוסעים באוטובוס גם הוא מעניק את היתרונות הללו, בעיקר למראה זוועת אי-השיויון שבחוץ – האוטובוס הרי הוא כל כך גבוה.

לעיתים אנו גם יכולים לפגוש את הצד האחר של אי-השוויון, את אלה שנמצאים רחוק מעלינו ומאיתנו. ההיחשפות וההתוודעות הישירה, היומיומיות של המפגש עם אי-השוויון עלולה להיות זעזוע. למשל, אני חויתי זעזוע כאשר קראתי היום (יום חמישי, ה-11 לדצמבר 2008) שמנכ”ל חברה כלשהי מקבל 39 מיליון שקל כשכר, או שמישהו שהיכרתי פעם, וקראתי עליו בעיתון, מקבל שכר חודשי של 660 אלף שקל בחודש. הזדעזתי מהיומיומיות של המפגש הזה עם אי-השוויון דרך העיתון. הכאב והכעס ממש חרטו את המפגש בזיכרוני. האם אני רק מקנא?

רוב האנשים מזדעזעים. אך, הזעזוע נמשך פרק זמן קצר. מנגנוני הגנה פסיכולוגים מופעלים באופן כמעט אוטומטי. ראשית, ובמקרה הראשון, אנו שמחים “שחסרי המזל” אינם אנו. שנית, לבטח הם עשו “משהו” על כן הם הגיעו לאן שהגיעו. כך, באופן מפותל ומעוות אנו גם מזכים את עצמנו בנקודות “זכות” רבות. ההוכחה הרי היא בפודינג: הן אנו לא חסרי מזל, ואנו הרי לא שם, מבקשים נדבות בצמתים אליהם גילגלו אותנו החיים. משמע, אנו עושים את הדברים הנכונים. אנחנו בסדר. יש לעיתים אפילו שמחה לאידם של האומללים. אנחנו לבטח לא מקנאים בהם.

אך, פעמים רבות עוצמתו הרגשית של אי-השוויון כל כך מהממת, שהמילים המנסות לתאר את שפעת הרגשות נכשלות כישלון חרוץ. זאת אומרת מערכת ההגנה המיידית – טייס האפולוגטיקה האוטמטי – לא מצליח להשתלט על סיחרור מטוס אי-השוויון. אנו מוצאים את עצמנו שמים את עצמנו במקומם של “חסרי המזל” ו”האומללים” וגם מנסים להיחלץ ממקומות אלה. אז קורה משהו מעניין: אנו מתמלכדים. זו בדיוק הנקודה בה אני רוצה לדבר על מה שקרה לי כאשר ראיתי את יוסף בובליל לא כאדם אלא כתופעה חברתית. תופעת בובליל מלכדה אותי.

שפתו הענייה של יוסף בובליל האדם מחווירה לעומת עוני השפה בה אני מנסה לתאר את המילכוד בו אני מוצא את עצמי כפועל יוצא מרמת הדיכוי שמשתפקת מתוכנית “הראיליטי” של “האח הגדול”. לנוכח תופעת בובליל אני מרגיש ניצב כמו לנוכח פסל אפולו. הדיכוי של יוסף בובליל וביתו עינב בתוכנית “האח הגדול” הוא כל כך עמוק שאין אפילו ניצוץ של אפשרות שהמרד שלהם יבוא פעם. שם טמון הכעס שלי. הכעס שלי טמון בטרנספורמציה של יוסף בובליל האדם לתופעת בובליל. משום שכתופעה בובליל מלמד שאין צורך ואין מקום להתרסה. השיעור הנלמד מתופעת בובליל הוא שיוסף בובליל הינו האחראי הבלעדי לתופעת בובליל. על כן גם אין סיבה להתריס כנגד ולמרוד ב”אח הגדול” במסריו וביעדיו. לכן ה”אח בובליל” היא תוכנית זוועה.

על הבעיתיות הזו שבין שפה ומציאות, ותיאור המציאות באמצעות השפה, נכתב על ידי רבים. זה איננו המקום  להוסיף לכך. רציתי רק לציין את ולדבר על שפעת הרגשות שעולה לנוכח הגילוי החדש שמתרחש לנגד עיננו בחודשים האחרונים. הגילוי של יוסף בובליל וביתו עינב כגילוי אמריקה. אני רק מקווה שתופעת בובליל עבור יוסי ועינב בובליל לא יהיה כמקרה תושביו המוכחדים של האי שנקרא פעם “היספניולה” ושאת השם שנתנו לו תושביו המקוריים איננו יודעים כלל. תקוותי היא, שבעוד חמש או עשר שנים או יותר, ניתן יהיה לשאול את יוסי בובליל איך הוא הרגיש כאדם לאחר שהתגלה כתופעה על ידי “האח הגדול” של החברה הישראלית. האם הוא ידע את שמו?