אובמה עדיין תומך בשלום
ישראלים רבים נהנים להספיד את אלה שטרם אמרו את המילה האחרונה. “אובמה טוב רק בדיבורים“, קובע תום יפרח (העוקץ, 22 בפברואר) וקובר את מאמצי השלום של נשיא ארצות הברית; עמי קאופמן מקונן ש”אמריקה סיימה את תפקידה” (העוקץ, 20 בפברואר) ואינה מחויבת עוד לתהליך השלום; וגדעון לוי (הארץ, 20 בפברואר) רואה בעיניים כלות איך אביר חלומותיו “אובמה הצטרף לליכוד“. לדעתי, מסקנתם של השלושה מוטעית והיא מייצגת טעות חשובה הרווחת בשמאל הישראלי – ואולי גם בימין הישראלי – שנשיא ארה”ב צריך להיות כפוף להגיון הפנימי הישראלי ולא לחוק ולמנהג האמריקאים.

כדי לראות כיצד הווטו של ארה“ב על הצעת ההחלטה במועצת הביטחון דווקא מראה שאמריקה מחוייבת כתמיד לתהליך השלום, מספיק להקשיב לדבריה הנוקבים של השגרירה סוזן רייס:
ארצות הברית מחוייבת לחתירה לשלום כולל ובר קיימא בין ישראל והפלסטינים. בהקשר זה, התמקדנו בצעדים לקידום היעד של שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום וביטחון, במקום להפריע ליעד הזה. לרבות מחוייבות לפעול בכנות עם כל הצדדים כדי להדגיש את התנגדותנו להתמשכות ההתנחלויות… אנו דוחים מכל וכל את הלגיטימיות של המשך פעילות ההתנחלות הישראלית.
הציניקנים הישראלים מתקשים כנראה להבין שלשון החוק ונציגיו אינה צינית. למעשה, העמדה האמריקאית היא ברורה וסבירה אם טורחים לקרוא את הצעת ההחלטה עצמה שאינה מסתפקת בגינוי לישראל או בעמדה הסובייקטיבית שההתנחלויות אינן לגיטימיות, אלא מגדירה את ההתנחלויות כבלתי חוקיות ותובעת מישראל לכבד את ההתחייבויות הנובעות מההגדרה המשפטית הזאת.
מתברר שאובמה, כידוע מומחה למשפט חוקתי, מבין את הדבר האלמנטרי שנעלם מעיניהם הבוחנות של הכותבים הישראלים, שאי אפשר לנהל משא ומתן רשמי על דבר שהוא רשמית מנוגד לחוק. לפחות בארה”ב זה לא מקובל.
ואכן, ארה”ב סבורה עדיין שהמשא ומתן צריך להוביל לפשרה בהסכמת הצדדים ובגיבוי בינלאומי, ולא להסכם בינלאומי בגיבוי הצדדים. מן הסתם יכול להיות שהעמדה האמריקאית – בעד הסכם וכנגד כפייה – אינה מקובלת על ישראלים בשמאל, שמתעקשים על העמדה שאין פרטנר ישראלי.
הגם שכוונותיהם של לוי, קאופמן ויפתח טהורות, מילותיהם מבטאות זלזול באו”ם, במסורת הבן-גוריוניסטית שהאו”ם הוא שמום. השלושה מתברר חושבים שהארגון הוא מטחנת יחסי ציבור להצהרות לא מחייבות, וכוחו יפה רק לשרת אינטרס ישראלי רגעי, שבמקרה זה, לפי פרשנותם, הוא להעמיד את ישראל בפינה כדי ללמד אותה שיעור. בניגוד לכך, הנשיא אובמה דווקא רוצה לחזק את מילתו של האו”ם, ולא להחלישה.

גדעון לוי כותב:
לא יעזרו התפתלויותיה של השגרירה האמריקאית באו”ם, לא יעזרו דברי התודה של לשכת ראש הממשלה – מדובר בצעד שהוא לא פחות מעוין לישראל. אמריקה, שישראל תלויה בה יותר מתמיד, אמרה כן להתנחלויות. זאת המשמעות היחידה של החלטתה, ובכך היא תמכה במפעל הכי מזיק לישראל.
זאת חוצפה וגבהות לב לטעון שהשגרירה האמריקאית מכלכלת את צעדיה כדי לרצות את ישראל, ואם כבר, זה יהיה שינוי מרענן ובונה אמון אם מישהו בלשכת ראש הממשלה יכיר סופסוף טובה לנשיא אמריקאי ויהגה את המילה המפורשת “תודה”. ישראל אולי תלויה באמריקה, כמו תמיד, אבל טרם הגענו לרגע שבו הימין והשמאל בישראל יטרחו לכבד את אמריקה.
בכוונותיהם הטובות, לוי ושות’ מטיפים לחוסר אחריות. הם ממתינים שברק אובמה יחליט עבורם על האינטרס הישראלי ויממש אותו עבורם. בחלומם הפוליטי הוורוד צריך להעיר את אובמה בלילה כשמתקבלים דיווחים בזמן אמת מהג’יפ של חגית עופרן, ראש צוות ההתנחלויות של “שלום עכשיו”, על סוכה שמתנחל זה או אחר הקים בחצר ביתו. בתרחיש הילדותי של השמאל, הנשיא ממהר לכנס את המועצה לביטחון לאומי כדי לגבש עמדה בשאלה חוקיות ההיתר של המרפסת שיוסי כהן משילה סגר אתמול. וכמובן, ללא דיחוי על נשיא ארה”ב, הגננת של העולם, להכריע בהשלכות המרפסת של מר כהן במועצת הביטחון, כל עת שהרשויות המקומיות בין הירדן לים מתמהמהות בהחלטה.
אמנם עבודתה של חגית עופרן, מנטרת ההתנחלויות הלאומית, היא חשובה מאין כמותה כדי לספק מידע מהימן על ההתנחלויות. ואכן ראוי שההתנחלויות יטרידו את מנוחתם של המדינאים והעיתונאים בישראל ובעולם, ברק אובמה או גדעון לוי. אבל הנטל המשמעותי על בעל טור בכיר כגדעון לוי ועל חבריו בשמאל בישראל הוא לפנות לעמיתיהם הישראלים ולמנהיגים הנבחרים, ולא “לערב הורים”. מי שחושב שאובמה יקבע מהו רצון ישראל לפני שהעם בישראל יעשה זאת, לא למד דבר מהתגובה האמריקאית העקבית לאירועי השבועות האחרונים במזרח התיכון.
במקום לצפות שהנשיא אובמה בקוראו את עיתון “הארץ” (לדבריו) יחליט לאכוף על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לקיים את התחייבויותיו, ראוי שכותבי השמאל יתייחסו לראש ממשלתם בכבוד ויתבעו זאת ממנו ישירות. זה לא מתפקידו של המבוגר האחראי אובמה לאחוז בכוח בראשו של הילדון הסורר ביבי ולדחוף לגרונו גלולת ריטלין כדי שיפסיק להבטיח ויתחיל לקיים.
ביום ראשון הקרוב יתחיל בוושינגטון הכנס השנתי של השדולה האמריקאית השמאלית הפרו-ישראלית J–Street. לארגון זה תפקיד חשוב בקידום התמיכה בהסכם שלום, מתוך התפיסה הראויה שבכך אמריקה מסייעת לאינטרס ישראלי עליון. כדאי שהישראלים המשקיפים על הפעילות הפנים-אמריקאית הזאת יזכרו שכל עוד הנשיא אובמה ממשיך לתמוך בישראל, הוא ימשיך לתת לראש הממשלה נתניהו את הכבוד ואת ההזדמנות לומר “לא”. ואולי אף כדאי ללמוד מכך את הכלל החשוב של אחריות פוליטית לפיו האשם בסופו של יום הוא במי שמסרב לשתף פעולה ולא במי שהעניק את ההזדמנות לכך.
הכותב הוא עיתונאי ישראלי בניו יורק. לאתר של יואב סיון


