אז של מי המלה האחרונה
עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית “ים של דמעות”. ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית
עניינן המשותף של אורטל בן דיין ועירית לינור החל כאשר ב-2 במרץ 2011 כינתה לינור את בן דיין “זונה” בשידור חי בתוכניתה “המילה האחרונה”, וטענה כי ניהלה רומן עם מרצה נשוי. בפרסום הסיפור ב”הארץ” יום לפני כן בידי הכתב אור קשתי, לא הוזכר שהגבר היה נשוי. למחרת נכתב בבלוג “ראומה“ (בפוסט של ליהי יונה, מעיין סודאי ורעות כהן) כי המידע בו השתמשה לינור שגוי וכי מדובר בגבר הפרוד מאשתו.
ב-7 במרץ פנו 20 ארגוני נשים ליועצת הרמטכ”ל לענייני נשים, ודרשו התנצלות פומבית ואת השעייתה המיידית של לינור מהשידורים בגל”צ. הן ציינו במכתבן “כי בניגוד לדברים שנאמרו בשידור בתחנה הצבאית ב-2 במרץ, המרצה במקרה הנדון אינו נשוי”. כשביקש קשתי את תגובתה של לינור על דרישת ארגוני הנשים ועל כך שהבסיס העובדתי לדבריה שגוי, אמרה לינור כי הביטויים בהם השתמשה “אולי אינם אלגנטיים, אך יש פסול מוסרי בניאוף”. מתחנת גלי צה”ל נמסר אז לכתב: “הפנייה טרם התקבלה. לכשתגיע נתייחס בהתאם”.
ב-8 במרץ בתוכנית “המלה האחרונה” תמכו אברי גלעד וג‘קי לוי בלינור ואמרו “עמיתתנו עירית לינור נמצאת תחת מתקפה ארטילרית של איזה 200 ארגוני נשים”. במהלך התוכנית קיבל גלעד הודעת טקסט עם העובדה שהמרצה אינו נשוי, ואז אמר “זה משנה במשהו את הדברים” ומיד עבר לאייטם אחר. ב-10 במרץ התפרסמה עצומת תמיכה בבן דיין עליה חתמו 135 אנשים. ב-15 במרץ התייחסה לפרשה צפי סער ב”הארץ” והזכירה כי האיש אינו נשוי.

ב-13 באפריל אמרה לינור בראיון למגזין המקוון “onlife”: “אה, שלא אשכח: אם את מתעסקת עם גבר נשוי, אל תבואי לבכות לי אחר כך. יש מצב שאני לא אגיב באמפתיה”. ב-26 בינואר 2012 פורסם כי לאחר שבעה חודשים של דיונים בין משרד הביטחון לעורך דינה של בן דיין, הגיעו הצדדים להסכם פשרה. לינור תתנצל רק על השימוש במלה “זונה”, כאשר הפשרה “לא כללה בסופו של דבר הודאה כי הוצאה דיבתה של בן דיין או שנמסר למאזינים מידע מוטעה”. מי שהתנצל בסוף היה אריאלי, שותפה של לינור לתוכנית, ולא המגישה בעצמה. כמו כן, שילמה גלי צה”ל לבן דיין 38 אלף שקל.
פרשה זו מדגימה הפעלת אלימות מילולית של צד אחד על השני בעזרת אמצעי שידור הממומנים על ידי הציבור. הסנקציה היחידה שהכריחה את הצד הפוגע לחזור בו (חלקית בלבד) היתה איום בסנקציה משפטית, ולא חוב מוסרי או אחריות עיתונאית כלשהי. משמעות הדבר היא שמדובר בצד פוגע חזק מאוד בחברה הישראלית וצד נפגע חלש (שבכל זאת הצליח לאיים בסנקציה משפטית), ולכן חשוב לברר את ההנחה הזאת באמצעות בחינת מאזן הכוחות של שני הצדדים והשלכת המקרה על חייהם. כמו כן, חשוב להשוות בין מקרה זה למקרה דומה שהתרחש בתחילת מרץ 2012 בארצות הברית, כדי להבין כיצד מתפקדת החברה האזרחית בישראל מול זאת האמריקאית.
מחוץ להתבטאות הנידונה של לינור על בן דיין, נבדוק אצל שני הצדדים מעשים ופעילויות, ולא הצהרות ודעות של השתיים אלא אם נועדו לבאר מעשה שעשו.
1. מי?
האזרחית עירית לינור
בת 51, גדלה בתל אביב וחיה כיום בעיר. בדרנית, סופרת ותסריטאית. “אני מהגגת למחייתי פעמיים בשבוע בתוכנית ‘המילה האחרונה’ בגלי צה”ל”, הצהירה באחרונה ב”גלובס“. בחיפוש שמה בגוגל מופיעה בתחתית כל דף פרסומת למופע בידור שלה ושל הקולגה אריאלי, המוגדר כ”מופע שנון ומצחיק לחברות ולארגונים – שני קצוות מנוגדים בחברה הישראלית. כל המופע מותאם ללקוח תוך תיאום ציפיות מלא”. לינור משתתפת במקביל בתוכנית בידור נוספת בשם “הבלונדינית הסודית“, ובה “חוברת עירית לינור לתמר גלעדי כדי להרהר על הקיום הנשי במילניום השני”.
האזרחית אורטל בן דיין
בת 30, גדלה בקרית שמונה וחיה כיום בגבעתיים. חוקרת אתניות ומגדר ובעלת תואר שני מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בן דיין היא גם אקטיביסטית ועובדת בתנועת “אחותי” – ארגון פמיניסטי בעל זיקה מזרחית, הפועל ומסייע לנשים מוחלשות בתמיכת הקרן החדשה לישראל. בעבר לימדה בבית הספר לאמנות חברה ותרבות שבמכללת ספיר. כותבת מדי פעם באתרים כמו סלונה או הבלוג ראומה ונחשבת לאושיית פייסבוק – היום (23.03), למשל, פורסם ב”הארץ” אייטם בעקבות סטטוס שפירסמה באחרונה תחת הכותרת “מה אשכנזי בעיניך?”. הסטטוס גרר למעלה מ-12 אלף תגובות ועורר דיונים סוערים למדי.
2. על במת הציבוריות הישראלית
היכן הופיעה בן דיין מאז שחשפה את סיפורה ועד פרשת הגידופים בתחנה הצבאית
במאי 2008 פירסמה בן דיין באתר זה את הפוסט “א‘ מהחוג לסוציולוגיה”, שבו סיפרה על השתלשלות יחסיה עם א’ – מרצה מהחוג לסוציולוגיה בירושלים – כאילוסטרציה ליחסי מרות, ניצול, גזענות, סקסיזם וכוחנות באקדמיה. הרשימה זכתה למאות תגובות, עוררה דיון ציבורי, והיוותה את אחד הגורמים המרכזיים לחשיפת התלונות על מרצה נוסף, פרופ’ אייל בן-ארי.

במרץ 2009 הופיע דיוקנה של בן דיין בתערוכה על נשים מובילות שינוי בישראל שנערכה ב”בית בנמל” בתל אביב. בתערוכה הוצגו צילומי הנשים שלוו בטקסטים אישיים המתארים את עשייתן הציבורית של המשתתפות. מאוקטובר ועד דצמבר 2009 לימדה בן דיין, ששימשה גם כרכזת אקדמית של המכללה החברתית-כלכלית, שיעורים על מעמד, מגדר ואתניות.
באוקטובר 2009 הנחתה בן דיין כנס ארצי לתרבות ואמנות המזרח בישראל שנערך בסינמטק תל אביב. באוקטובר 2010 הופיעה בתצלום מחווה לאמן מאיר גל שליווה ביקורת על הקטלוג “מאה שנות אמנות” ופורסמה בערב רב. בתצלום אוחזת בן דיין את הקטלוג, שבדומה לספר ההיסטוריה שמחזיק גל בצילום “תשעה מתוך ארבע מאות” גם הוא כולל רק קומץ אמנים מזרחים. בפברואר 2011 נבחרה בן דיין להופיע בצילומי הפקת אופנה של קמפיין הקרן החדשה לישראל בשם “לא נסתום את הפה“.
היכן הופיעה לינור (למעט מקומות עבודתה שנזכרו למעלה)
ב-2008 יצא הסרט הדוקומנטרי “בעזרת השם” של הבמאית סיגלית מרקס-ארדיטי, שהרקע שלו הוא משפט שכתבה פעם לינור במאמר: “סיגי היא הבחורה של הסטוצים. קלה להשגה, מביטה בגבר בעיניים מעריצות ומתחנחנות, ואילו דפנה היא הבחורה הרצינית, האקדמאית, מבית טוב, שמתחתנים איתה”. בינואר 2009 הופיע באתר תנועת אם תרצו מכתבה של לינור למו”ל “הארץ” עמוס שוקן, המודיע על ביטול מנויה לעיתון לנוכח הקו האנטי-ציוני בו הוא נוקט לטענתה. במאי 2009 הופיעה לינור במסיבת השקה לסדרת טלוויזיה שכתבה ל-HOT בשם “מה שנחוץ לרווק“.
בפברואר 2010 התקשרה מיוזמתה לכתב “ישראל היום” כדי להגן על משתתפת בתוכנית הריאליטי “האח הגדול”: “אני חייבת להגן על הילדה המסכנה, היא אכלה מרורים רק בגלל שהיא היתה מנומסת יותר מהאחרים, מאופקת וסובלנית. יצאו לצוד את נציגת הזרם התרבותי המעודן”. בפורים 2010 התחפשה לחיילת במסיבה בגל”צ. באוקטובר 2010 סיירה במועצה האזורית שומרון כאורחת של היחידה האסטרטגית של ועד מתיישבי השומרון.
3. רשת התמיכה
לינור
הצבא ומשרד הביטחון ניהלו את המו“מ המשפטי ושילמו את הפיצויים לבן דיין, מבלי לנקוט בסנקציות כלשהן נגד לינור או לאלץ אותה להתנצל על מידע מוטעה שמסרה.
גם במקרה קודם תמך הצבא בלינור, כאשר ב-2009 קראו לינור ואריאלי להשתמש באלימות נגד אנשי ארגון שוברים שתיקה. בתגובה לתלונת הקרן החדשה לישראל התומכת בארגון, כתב מפקד גלי צה”ל יצחק טוניק כי מדובר בארגון המביא עדויות אנונימיות בלתי מבוססות שהועברו באופן בלתי סלקטיבי. כמו כן הוסיף, כי “הגברת לינור שירתה כקצינה קרבית בחיל התותחנים של צה”ל”.
התחנה הצבאית גלי צה”ל מופעלת על ידי הצבא וממומנת על ידי משרד הביטחון. לפי ד”ר עמית שכטר, מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב: אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם המחזיקה בתחנת שידור צבאית המשדרת לאזרחים.
במרץ 2011 תמך בלינור המועמד הפוליטי ובעל הטור הכי נקרא בישראל ב”ידיעות אחרונות”. יאיר לפיד חזר על טעותה של לינור וכתב כי המרצה היה נשוי. “יכול להיות, כמובן, ש’זונה’ היא מילה חריפה קצת, אבל ככה עירית לינור מדברת כבר הרבה שנים, והיה ברור לכל מי ששמע את השידור שהיא מתכוונת לזה שאת הדגל הפמיניסטי לא אמורות להניף דווקא בחורות שמנהלות פרשיות אהבים עם גברים נשואים”, כתב. בנוסף, העיר בפייסבוק שלו: “הבנתי שמשטרת הפוליטיקלי קורקט החליטה להתלבש על הבדיחה של עירית”.
בן דיין
התמיכה הגיעה מארגוני נשים: בערב יום האשה הבינלאומי, מרץ 2011, פנו ארגוני נשים ליועצת הרמטכ”ל לענייני נשים בדרישה להתנצלות פומבית והשעייתה של לינור משידור בתחנה הצבאית. לטענתן, “ההטרדה במקרה זה, אינה של עירית לינור את בן דיין בלבד, אלא של עירית לינור בשמו של צה”ל, את כלל חיילותיו, מפקדותיו, ועובדותיו”.
בנוסף, תמכו בבן דיין גם בלוגים המזוהים עם עיסוק בנושאים של צדק חברתי, זהות מזרחית, פמיניזם ושמאל, כמו אתר זה, קדמה, ראומה ושלומית ליר ואחרים.

4. איפה היו ומה עשו מאז החלה הפרשה
לינור
ביקרה בספרייה הלאומית בירושלים לרגל חנוכת בניין חדש בסוף מרץ 2011. במאי 2011 התארחה בשעשועון הטלוויזיה “חדר 101” של הטלוויזיה החינוכית. לינור מופיעה ב-15 באוקטובר 2011 בפסטיבל מספרי סיפורים של יוסי אלפי: “צוות ‘המילה האחרונה’ בגלי צה”ל מגיח מהאולפן לשיחת במה מחכימה ומשעשעת”. בנובמבר 2011 מופיעה לינור בערב השקה לתרגום ספר הסונטות של שייקספיר בסניף צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, ובאוקטובר 2011 היא משמשת שופטת בתחרות תרגום במסגרת הפסטיבל הבינלאומי ה-15 למדע בדיוני ולפנטזיה.
בדצמבר 2011 חוגגת לינור בהופעת חנוכה עם קובי אריאלי, חנוך דאום וחגי סגל.
בן דיין
ב-20-21 באפריל 2011, מנחה פאנל בסינמטק תל אביב בשם: “לבי במזרח: תרבות, אמנות והקצאת משאבים בישראל”. ב-29 באפריל מתראיינת ברדיו כל השלום על תקציבי תרבות מפלים לתרבות המזרחית. ב-1 ביוני 2011 מופיעה בן דיין בספיישל “לשם שינוי” על אנשים שהובילו שינויים חברתיים בערוץ 98: העיתונאית עינת פישביין מראיינת אותה על השינוי בכללי האתיקה באוניברסיטאות שנולד כתוצאה מהחלטתה האמיצה להיחשף.
ב-1 ביוני 2011 משתתפת בן דיין באירוע “המסע לשחרור ירושלים“, שערך המגזין המקוון “ערב רב” בניסיון להעלות רעיונות ומחשבות החורגים ממסגרות המחשבה המקובלות ביחס לעיר. בינואר 2012 הופיעה בפאנל שארגן הבלוג “ארץ האמורי” בבית העם: “תשוקה וחרדה בארץ ההפרדה“. היא דיברה על יחסים בין-אתניים בעיירות הפיתוח (לאחר הערב פירסמה בבלוג פוסט על רשמיה בעקבותיו).
5. לאחר פרסום הסכם הפשרה בין השתיים
לינור
בסוף ינואר הופיעה בערב בשם “מדד הישראליות” שנערך בבית אבי חי בירושלים ודן ובעתידה של הזהות היהודית-ישראלית. הופיעה בפסטיבל האישה “בדגש חברתי” שנערך בסוף פברואר 2012 בתיאטרון חולון לרגל יום האישה הבינלאומי.
בראיון ל”גלובס” ב-10 בפברואר נכתב כי גלי צה”ל “נאלצו” לשלם לבן דיין פיצוי ובן דיין כונתה רק בשם “סטודנטית לשעבר”. הכתב החמיא ללינור על כך שהיא פמיניסטית רדיקלית אשר מעזה לבקר נשים: “זו אינה הפעם הראשונה שלינור נקלעת לסערות ציבוריות בענייני נשים, כמי שנושאת על דגלה פמיניזם (לעתים רדיקלי) כתעודת זהות וביקורת על נשים ונשיות כשם שני”.
במרץ 2012 הופיעה כשופטת בתחרות בישול לגברים בשם “מלך הצ‘ולנט“ ביישוב אפרת.
בן דיין
באמצע פברואר התפרסמה כתבה ב”הארץ” על טעמה האופנתי. בחודש זה גם פירסמה טור באתר “סלונה” בשם “אז כולנו זונות“, ובו השיבה למצדדי הזנות בוויכוח על חוק הפללת הלקוח. בסוף פברואר הופיעה בן דיין ב”בית העיר” בביאליק – מרכז מוזיאלי לתרבות אורבנית תל אביבית – בערב בשם “טעם ערבי“. אתמול (22 במרץ) השתתפה בן דיין ב”הייד פארק נשים” בנמל תל אביב.
6. ובינתיים, בארה”ב

שדרן הרדיו הימני השמרן ראש לימבו, בעל תוכנית הרדיו הפופולרית ביותר בארה”ב, כינה בתחילת מרץ 2012 בשידור חי את הסטודנטית למשפטים סנדרה פלוק, העומדת בראש קמפיין למימון אמצעי מניעה על ידי הביטוח הרפואי, בשם “זונה”. לימבו המשיך את מתקפתו הרדיופונית על פלוק במשך כמה ימים. פלוק זכתה לאהדתם של נשיא ארצות הברית שהתקשר אליה כדי לעודד אותה. גם הרפובליקנים מצדם סבורים שלימבו רק מזיק להם במירוץ לבחירות, ואוניברסיטת ג’ורג’טאון בה למדה פלוק הודיעה על תמיכתה בסטודנטית.
סאטיריקנים עשו מהשדרן צחוק, ואילו האמן פיטר גבריאל ולהקת בנד ביקשו ממנו לא לשדר את שיריהם בתוכניות שלו. אבל מה שהכריע את הכף אצל לימבו היה כאשר חברות מסחריות משכו ממנו פרסומות (עד כה, שלושים חברות הפסיקו לפרסם אצלו); וזה מה שגרם לו להתנצל מספר פעמים אחרי יומיים.
פלוק נשאלה בתוכנית טלוויזיה אם היא מקבלת את סליחתו של לימבו, והשיבה כי היא אינה מאמינה שהוא מתכוון לכך באופן כן וכי התנצל רק בגלל הסנקציה הכלכלית.
7. מסקנות
המסקנה העיקרית היא כי האזרחית עירית לינור נהנית ממעמד-על בישראל. היא יכולה להרשות לעצמה להיות אגרסיבית מבלי להסתכן, ולא רק משום שיש לה גיבוי של הצבא – הגוף החזק והקונצנזואלי בישראל. אלא, כפי שמתברר בהשוואה למקרה האמריקאי, משום שהחברה האזרחית בישראל חלשה מאוד ואינה נוקטת בסנקציות נגד מפגני בריונות של בעלי כוח נגד חלשים מהם, כי אם מקבלת את הדבר כטבעי לחלוטין.
במקרה האמריקאי לא היתה צריכה הסטודנטית שנפגעה לנקוט בסנקציה משפטית, בזכות ההתגייסות האזרחית ההמונית לטובתה; ולא רק מטעם פמיניסטיות וארגוני נשים, אלא מקרב אנשים בעלי מעמד וכוח – מנשיא ארצות הברית ועד בעלי טורים, קומיקאים ותוכניות טלוויזיה. כולם התייחסו לתמיכה בצד החלש של המשוואה כאל עניין חיוני.
בישראל, לעומת זאת, בעל טור פופולרי כמו לפיד תמך דווקא בלינור בטענה שקשה לספר פה בדיחות ויש “תעשייה של נעלבים”, כמו לדוגמה אנשים בעלי צבע עור שונה או התאחדות עולי כורדיסטאן. הוא לא כלל בקטגוריית הנעלבים אישים כמו שלדון אדלסון והאחים עופר – שלהיעלבויות שלהם תג מחיר גבוה.
אפילו אחרי הפרסום הפומבי על תשלום הפיצויים לא נגרם נזק כלשהו ללינור, והיא אף הוזמנה זמן קצר לאחר מכן להופיע עם תוכנית הבידור שלה בפסטיבל לרגל יום האישה הבינלאומי. כאילו מאום לא קרה. מארגני הפסטיבל לא ראו לנכון לבטל את השתתפותה או לפחות להביע מחאה כלשהי ביום המופע. זאת ועוד, כתב העיתון “גלובס”, ליאור יניב, התייחס לבריונות שהפגינה לינור כאל “פמיניזם רדיקלי”!
לבן דיין, לעומת זאת, התייחסה התקשורת הממוסדת כאל טרדנית וסחטנית כספים שלא יודעת את מקומה ושגוף מכובד כמו גל”צ “נאלץ” לשלם לה 38 אלף שקל. אך בניגוד למה שנכתב בעיתונות וגם אצל כל מיני טוקבקיסטים על רצונה של בן דיין בפיצויים כספיים, התמיכה המצומצמת לה זכתה משקפת את מגבלות החברה האזרחית בישראל. שלא כמו במקרה של פלוק האמריקאית, החברה האזרחית לא מגלה יעילות בהטלת סנקציות על בריונים ולכן לא נותר בידי בן דיין אלא לנקוט באמצעים משפטיים.

לגופים כמו ארגוני הנשים לא היה מספיק כוח כדי לגרום לצבא לנקוט בסנקציה כלשהי כלפי לינור. המקרה לא חולל רעש ציבורי, וגם לו היה עושה זאת – קשה היה לאיים בסנקציות על התחנה הצבאית בישראל. בארצות הברית, לעומת זאת, לימבו נאלץ להתקפל לאחר שחברות מסחריות רבות שחששו מהמהומה הציבורית הודיעו על הפסקת הפרסום בתוכנית הרדיו שלו.
לינור לא טרחה, כנדרש בכל עבודה עיתונאית אלמנטרית, להצדיק או להפריך את הטענה כי סיפקה בשידור חי מידע שגוי, אלא להפך – המשיכה לזלזל בפומבי בבן דיין; לכן אין מדובר בפליטת פה מקרית. לאורך כל החודשים שחלפו מאז אותו שידור ועד שאריאלי שידר התנצלות חלקית שנכתבה על ידי עו”ד של משרד הביטחון על הביטוי “זונה” בלבד, לא טרחה לינור להגן באופן עובדתי על דבריה או להתנצל בפניה של בן דיין אישית או פומבית.
יתר על כן, אין זה מתפקידו של הצבא שבחסותו מקבלת לינור את כוחה, להגן על חופש העיתונות. במדינה דמוקרטית תפקידו של הצבא מתמצה בהגנה על בטחון האזרחים מפני אויב חיצוני, ולא להגן על אזרחית אחת מפני השנייה. כל התערבות של הצבא בעניינים פנימיים במדינה היא בבחינת אקט אנטי דמוקרטי, ועל כן אי אפשר להתייחס לפרשה הזו מנקודת מבט של חופש ביטוי כלשהו – בוודאי לא של העיתונות.
הבעיה עם לינור אינה שהיא בלתי מנומסת או שאינה משתמשת במילים יפות (כפי שהיא מעידה על עצמה בגאווה), מאחר שהיא אינה עושה מעשים אלה באחוזתה הפרטית או באמצע הרחוב; היא משתמשת בכוח הציבורי העצום שהופקד בידיה מצד השלטון, כדי להתנפל באמצעות הפריבילגיה הזאת אד הומינום-לגופם של בני אדם במעמד חלש ממנה בהרבה, במקום לבקר מעשיהם של גופים חזקים במדינה. אי לכך, מדובר בבריונות מטעם השלטון.
לקריאה נוספת במדור:
לא מאותו הכפר – רונן שובל, אופיר כלפה. אחד מצליח, אחד נכשל. מדוע?



