מחסלים את השליח

החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את אורי בלאו באישום “החזקת ידיעה ללא אישור” מסמנת עליית מדרגה במלחמה שהכריז השלטון הנוכחי באופי הדמוקרטי של ישראל. אורי בלאו ועורכיו הם לא מרגלים, אלא עיתונאים מוכשרים שראויים לפרס על כך שמילאו את שליחותה הציבורית של התקשורת לחשוף את מחדלי השלטון. במקום לפתוח בחקירה מי ביצע חיסולים לא ממוקדים בניגוד לפסיקת בג”צ, החליטה המערכת השלטונית לנקום ולחסל את השליח.

אחרי שטווחו ארגוני זכויות אדם ושלום, הפלסטינים אזרחי ישראל והשמאלנים, גם חופש הביטוי, השקיפות והעיתונות החוקרת על הכוונת. “אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר” אמר השופט היהודי לואיס ברנדייס, אבל על ישראל משתלטת עלטה. גל הפשיזם האנטי דמוקרטי מאיים להטביע גם את חופש העיתונות. ראש הממשלה שהרשה לעצמו להגדיר שני עיתונים, הניו-יורק טיימס והארץ, כ”אויבים הגדולים ביותר של ישראל”, הוא בעצמו איום על ישראל – כי בלי דמוקרטיה לא תהיה ישראל.

כמו תמיד, נתניהו עולה להסית במרפסת, והעשבים השוטים שחובשים את ספסלי מפלגתו מפנימים את רוח המפקד ומזדרזים להציע חוקים בדמות התיקון לחוק לשון הרע ואיסור פרסום שם חשוד, שהם בבחינת העורב המבשר את החורף של העיתונות החופשית בישראל. בישראל לא מעוגן חופש הביטוי והעיתונות בחוק. מאז ומעולם, אפילו בתוך גבולות הקו הירוק ישראל הייתה לכל היותר דמוקרטיה מוגבלת ונכה. אין בה מגילת זכויות אדם, ממשלתה שומרת לעצמה סמכויות דרקוניות מכוח תקנות לשעת חירום שלעולם לא בוטלו ובמקביל אנחנו נוהגים באפליה שיטתית ממוסדת וארוכת שנים כלפי קבוצות אוכלוסיה על רקע אתני, דתי ו/או לאומי. חופש ביטוי ותקשורת חופשית יש בישראל רק בזכות בג”צ, ולמעשה – למרות הממשלה והכנסת.

לגל העכור הצטרף היועץ המשפטי הנוכחי בהחלטתו המסוכנת להעמיד עיתונאי לדין על “החזקת מידע בלי אישור” כאילו עיתונאים צריכים לקבל אישור מהממשלה לקבל ולפרסם מידע. העיתונות בישראל סובלת מאנומליה. פרקטיקות יסוד של העבודה והאתיקה העיתונאית הן על פי החוק היבש עבירות פליליות. כך, קבלה והחזקה של מסמכים סודיים על ידי עובדים בהווה ולשעבר בגופים רשמיים של המדינה נחשבת בחוק העונשין הישראלי לאחת מעבירות הריגול וכרוכה בעונש מאסר ממושך. האם אפשר לעשות עבודה עיתונאית בלי להשתמש במקורות פנימיים, האם בכלל ניתן להעלות על הדעת שמי שאחראי לאי סדרים, שחיתויות, מעשים פלילייים, ייתן אישור לפרסום קלונו ברבים?

כשדניאל אלסברג נתבע על חשיפת המסמכים הקשורים למלחמת וייטנאם גלגל בית המשפט האמריקאי את הממשלה בוושינגטון מכל המדרגות, ויש לקוות שכך יעשה גם בית המשפט בארץ לוויינשטיין. אבל עד אז, יש לפתור את הדילמה הבלתי אפשרית שעומדת בפני עיתונאים: בין מילוי חובתם לפרקטיקה והאתיקה המקצועית שלהם לבין עבירה על החוק.

לכן, הנחתי על שולחן הכנסת שני תיקונים הכרחיים לחקיקה, שיאפשרו לעיתונאים להמשיך במילוי תפקידם החיוני מבלי שאיום של העמדה לדין ירחף על ראשיהם וראשי מעסיקיהם.  התיקון הראשון יוסיף החרגה לחוק העונשין הקובע כי לעבירות לפי סעיף 113(ג) שעוסק בהחזקת ידיעות סודיות ללא סמכות (סעיף האישום נגד אורי בלאו) לפיה עיתונאי שבית המשפט קבע שהוא עשה את המעשה בשם מילוי חובתו המקצועית ובהתאם לכללי האתיקה המקצועית לא יורשע בעבירה זו. עוד מוצע כי חוות דעת של מועצת העיתונות בישראל תשמש כראיה לכך שהעיתונאי פעל בהתאם לאחריותו המקצועית.

התיקון הנדרש השני באותה רוח נחוץ גם בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. בפסק הדין בעתירה של סגן ר’ נגד טלעד ואילנה דיין (מנחת “עובדה”) נקט בית המשפט העליון בגישה לפיה עם עיתונאי אשר פעל בצורה מקצועית ובהתאם לאתיקה העיתונאית יהיה מוגן מפני תביעות על לשון הרע. גישה זו צריכה להיות מעוגנת גם בחקיקה.

בהרכב הנוכחי של הכנסת, אין להצעות החוק סיכוי גדול לעבור את משוכות ההצבעה. אך יש חשיבות ציבורית עצומה בעצם העלאתן ודיווח מי תמך בהן ומי התנגד להן. אפשר להעריך כבר עכשיו שאותם חברי כנסת שתמכו בחוקי “האח הגדול” השונים שמתייחסים לכל אזרחי המדינה כחשודים בפוטנציה, יבקשו לעצמם חסינות מפני תקשורת חוקרת וחופשית.